אחריות

פסיכיאטר אמריקאי ממוצא יהודי, שיש לו כשרון כתיבה בסיסי, בשם ארווין ד. יאלום, פירסם כמה ספרים.

הגרועים שבהם בעיני הם "כשניטשה בכה" ו"על הספה" - יאלום ניסה לכתוב רומן ויצא לו משהו אמריקאי להחריד.

הטובים בעיני הם "תליין האהבה", "אמא ומשמעות החיים" וגם "כל יום יותר קרובים".

שלושתם ספרים המפרטים מהלך של טיפולים, בשפה ברורה, בצורה זורמת, ומשתפים את הקורא בתהליך הטיפול.

"כל יום יותר קרובים" שונה מהשניים האחרים ולכן מעניין. הוא סיפור של טיפול אחד ויחיד, מההתחלה ועד הסוף, מנקודת המבט האותנטית של המטפל והמטופלת יחדיו. המטופלת היא סטודנטית לספרות ומנסה להיות סופרת, אבל סובלת ממעצור בכתיבה. יאלום מחליט שהחוזה בינהם יכלול כתיבת רשימות על הפגישות בינהם: כל אחד יכתוב את רשמיו הוא. פעם בחצי שנה הם יחליפו רשימות וכל אחד יקרא את רשימות השניה.

בחלק הראשון של הטיפול בולט היעדר הסימטריה בין הרשימות: יאלום כותב ברור, עקבי, פשוט להבנה. הוא מחובר למתרחש בפגישה ונאמן גם לרגשות של עצמו. ג'יני, המטופלת, כתובת זרם הגיגי מצועצע ומעיד על נפש מפורקת. כמעט ואין קשר בין הרשימות שלה למתרחש בפגישה - היא, מה שני קוראת, מקשקשת. דברת אמריקאית אינסופית (ככה זה לפחות נדמה. למרבה השמחה היא סופית).

אחרי קריאת הרשימות ההדדית הראשונה, רואים קצת התקרבות שלה למתרחש בטיפול. הקריאה של הרשימות של יאלום מבהיר לה את הפער בינה לבין המציאות והיא קצת מתקרבת - דרך מצויינת לשקף למטופל את המרחק שלו מהעולם.

בהדרגה הרשימות שלה הופכות להיות נסבלות הרבה יותר, אבל הפער בין נקודות המבט נשאר מורגש - מן הסתם הוא קיים בכל טיפול, ומן הסתם בכל פגישה בין שני אנשים.

ליווי מרתק של תהליך שלם, ושל שני האנשים העיקריים השותפים בו.

(קוראת מחשבות יקרה, את מוזמנת לקחת את הפוסט הזה אם את רוצה, ולערוך ממנו מה שנראה לך).

למה אני מספרת לכם את כל זה? קראתי את הספר הזה בפעם השניה בחיי בנפאל. שכבתי חולה בקטמנדו, עם חום גבוה ובטן מודלקת, וגבי הביא קצת ספרים בעברית שהוא מצא באחת החנויות. שכבתי בחדר מלון נחמד שמצאנו באמצע קטמנדו הרועשת והעמוסה, עם כל ריחות הקטורת, עם השירים הזרים שבקעו מהרמקולים, עם האוכל המסוכן לי, וקראתי את הספר הזה כמה שיכולתי.

פתאום קלטתי משהו.

לג'יני הזו, הבחורה המפורקת לחלוטין הזו, לא היה כוח לבנות כמעט שום דבר בחיים שלה. היא היתה במערכת יחסים משתקת ופוגענית, היא לא הצליחה להביא את עצמה להעריך בעצמה שום דבר, היא לא ידעה לכעוס כאשר נעלבה, היא לא ידעה להזיז את עצמה לקראת חיים טובים יותר.

ולא קרה לה שום דבר רע. היא היתה ממשפחה עם שני הורים מתפקדים ואוהבים, אחות אחת, עם כסף (לא המון, אבל אף פעם לא חשה ענייה), עם אנשים סביב. אף אחד לא הכה אותה. אף אחד לא נטש אותה. אף אחד לא נגעל ממנה והתייחס אליה כאילו היא טפשה, רעה, דוחה.

ובכל זאת, ג'יני הזו, שבאותם ימים היתה באותו גיל כמוני, לא השיגה כלום ממה שהיה לי. היה לי את גבי ששכב לידי וקרא ספר של סטפן קינג, היתי באמצע טיול למזרח שרציתי לעשות, היה לי תכנון לנסוע לארץ אחרת ולראות אם אני אעדיף לחיות שם, היתה לי כוונה לשנות מקצוע.

נכון, ההורים שלה לא היו מושלמים. אמא שלה מן הסתם שיתקה אצלה לא מעט כוחות. אבל איך אפשר להשוות את ההידחפות של אמא שלה אל חייה, למכות, לשנאה, לטירוף של אמא שלי?

הרבה מאיתנו סוחבים כעס, סוחבים האשמה של מישהו בחיים. לי יש שני הורים שראויים למידה לא מעטה של כעס. יש כאלה שאח כזה או אחר פגע בהם. יש כאלה שההורים תמיד העדיפו את האחות ההיא, לא חשוב מה הם עשו.

אנחנו יכולים שנים לגרור את ההאשמות - בגללם, קשה לנו להצליח. קשה לנו להשיג מה שאנחנו רוצים. בגלל הפגיעה שהם פגעו בנו, בגלל הנכות שהם גרמו לנו, אנחנו סובלים.

אני לא מזלזלת בהטלת האחריות הזו. חשוב לזהות מי אחראי בחיים שלנו לתחושות שלפעמים הן מובנות מאליהן. אם את תמיד חשבת שאת טיפשה כי אחותך תמיד הצטיינה בלימודים ואת נאבקת על כל ציון, שווה לראות מאיפה זה בא, ואז לבדוק עד כמה זה נכון.

בשלב מסויים, שווה לקחת את האחריות אלינו.

נכון, ההורים תמיד העדיפו את אחיך. נכון, היו לי הורים חרא - הקלפים האלה שקיבלתי בסיבוב הזה הם קלפים גרועים. אין לאן להתחמק מזה.

אבל הקלפים האלו לא ישתנו. ילדות אחרת, הורות אחרת, סיבוב אחר - זה לא יהיה. לעבר לא חוזרים.

מכאן לא נותר לי אלא להסתכל על שאר הקלפים. על אלו שאני עוד יכולה להחליט לקחת מהחבילה. על בן הזוג. על המשפחה. על מקום המגורים. על העבודה. איתם זו כבר אחריות שלי לפעול נכון, והצלקות - בהן צריך כמובן לטפל, אבל בשלב מסויים, אין מה לעשות אלא לסיים את האבל על מה שלא היה וגם לא יהיה, ולהתחיל לחיות עם מה שיש.

וגם, הCD במערכת לא מזהה דיסקים.

מזל שיש עליו אחריות.