דברים שרואים משם

על הברווז והצפרדע, ועל העתיד גם כן.

סגנונות

יש אנשים

שמסוגלים

לכתוב פוסטים קצרים

עם שורות קצרות

קלים לעיכול

קלים לבליעה

ובכל זאת, מעניינים.

אני לא.

עלילות ברווז וצפרדע*

תמיד תהיתי איך הם מתנהגים כשאני לא איתם.

אם אני איתם, מספיק שאני אתייחס לאחד - וכבר השני מבקש צומי.

אם אני רוצה שהם ישחקו יחד, אני צריכה לשסות אותם זה בזו. או יותר נכון, זו בזה.

ומזמן שאלתי את עצמי, וגם את גבי - האם כשהם לבד הם מתייחסים אחד לשניה, או שכל אחד בעיסוקיו, רובץ בפינה שלו, ישן.

כשהיינו לוקחים אותם לטייל, בלי רצועות, היה ברור שהם יחד. הצפרדע תמיד היתה רצה קדימה - סקרנית וחקרנית - והברווז היה מצטרף. הם לא היו נפרדים.

אבל הרי גם בטיולים אנחנו איתם.

מחלון חדר העבודה אני יכולה לראות את החצר האחורית, והם לא יכולים לראות אותי.

ראיתי שהם משחקים.

בדרך כלל הברווז, ששוקל כפול המצפרדע, קופץ עליה ומריץ אותה והיא מתרגזת ומאיימת לנשוך. זה מה שראיתי עד היום - כשאני נמצאת.

היום בבוקר, על הדשא בחצר האחורית, ראיתי שהיא רודפת אחריו, והוא כמו מבוגר עם ילד קטן - מתעכב קצת, נזהר לא להכאיב לה.

ואז שניהם נעצרים.

עומדים זה מול זו.

כאילו לא מתייחסים זה לזו, כאילו עוסקים בשלהם.

ואז אחד קורס, מגביה ישבן ופורש רגליים קדמיות, מכשכש בזנב, חורץ לשון,

והשניה מכשכשת בחזרה,

וזה סימן שממשיכים במרדף.

איזה כיף.

* ברווז - שם קוד לכלבנו האהוב, בן שש, עשרים קילו.

צפרדע - שם קוד לכלבתנו האהובה, בת אחת עשרה, עשרה קילו וחצי.

שמחה מוקדמת

הבטן אמנם הרבה יותר טובה מאשר בחודש האחרון, אבל עדיין רחוקה משלמות. אתמול אכלתי מהאורז המתובל שגבי הכין, ושוב נעלמו לי כל כוחותי והרגשתי רע. ביום שני אני אפגש שוב עם הנאטורופאת, אבל נראה לי שלא יהיה מנוס לא מאנדוסקופיה ולא מקולונוסקופיה.

אבוי לי.

התלבטות

לאחרונה אנחנו מדברים בהסתייגות על הטיול שאחרי התואר.

העלות מפריעה לשנינו. זו תהיה הוצאה של עשרים אלף דולר אוסטרלי, בערך. כולל קניה של רכב שיוכל לשאת אותנו מסביב ליבשת.

והרי אחר כך אנחנו אמורים להתחיל את חיינו - ללדת ילדים, לקחת משכנתא.

זה סכום גדול מאד לוותר עליו, רק בשביל טיול.

ובעניין מקום מגורים - הרבה אנשים מספרים לנו כמה טוב יותר שם בחוץ,

אבל לנו טוב כאן בפנים, בתוך העיירה.

נכון שלא בדקנו מה יש בחוץ,

אבל מה כבר יכול להיות?

מה, אנשים יתנו לנו בית בחינם?

עבודה תבוא ותידפק על דלתנו?

ותציע משכורת כפולה מזו שיש לנו כאן?

והאנשים, יהיו עוד יותר נחמדים מאלו שכאן?

זה לא הגיוני.

ומצד שני, הרי באמת לא ראינו.

אנחנו חושבים אולי לעשות טיול סמלי יותר. אולי רק צפונה מהחוף שלנו, כיוון שיהיה חורף והצפון חם. או אולי רק לנסוע לכמה אטרקציות תיירותיות, ודי.

או אולי לניו זילנד.

ואז לחזור לכאן ולהתחיל לצבור נסיון. אני כמרצה, גבי כמורה. ואחרי שנתיים שלוש נוכל להתחיל במקום חדש, בלי הרבה חששות. יותר קל למצוא עבודה כשיש נסיון.

אולי לא כדאי לוותר - אולי הטיול הוא הזדמנות שלא תחזור, עם משכנתא וילדים. כסף הרי בא והולך. להצליח נצליח בכל מקום. שנינו מוכשרים, שנינו טובים, שנינו יודעים את התורה. אולי עדיף לנסות ולהתחיל שוב מחדש, אבל האמת היא -

פשוט אין לי כוח.

אין לי כוח לעוד התחלה חדשה.

נמאס לי.

אני לא רוצה שוב למצוא חברים, שוב לברר איפה כל דבר נמצא, שוב לחפש דירה עם שני כלבים, שוב לגלות איפה ומה ואיך. נגמר לי הכוח. אני רוצה להכות שורשים.

בנתיים אין החלטה. "תתרכזי בלגמור את התואר", אומר גבי, "ואחר כך תתרכזי בלהשיג לנו תושבות. כשהכל יהיה מוכן, נחשוב על זה בראש צלול".

אולי הפוסט הזה משקף את מה שאני מרגישה לגבי עצמי - אולי אני רצינית מדי. אולי בגלל זה קשה לי למצוא חברות.

אנשים אוהבים קלילות, אתנחתא קומית.

ואני כל הזמן רצינית. זה המצב הטבעי שלי.

נכון, אני יכולה להתבדח ולבדר, אני יכולה לשעשע, אבל אני אוהבת את הרצינות.

ורוב האנשים לא.

בטח לא במידות גדושות.

אז אם אני מבדחת, ומתחברים איתי בגלל זה, אני לא מרוצה - כי זה לא בדיוק "אני" שאוהבים.

ואם אני רצינית - אז לרוב לא מוצאים בי עניין, כי זה מעייף. ושוב אני לא מרוצה, כי נשארתי לבד.

אין לי פתרון.

אבל ברור שאני הבעיה.

מה שכן - מצאנו רימונים.

הצד השלילי - ראש השנה יחול רק בעוד תשעה חודשים. מישהו יודע איך משמרים רימונים?

נכתב על ידי פארה ווי, 10/2/2006 09:11, בקטגוריות דע את עצמך
32 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-13/2/2006 13:01

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה