בוליווד

מסיבת יום הולדת של אחת מבנות ריקודי הבטן הוגדרה כמסיבת תחפושות. הנושא: בוליווד.

עטיתי על עצמי את הסארי שגבי תפר לי

(תסלחו לי, לא היה לי כוח לצלם לבושה. אני חולה, מותר לי)

על גבי הלבשנו בגד הודי מסורתי של אחד משותפי ללימודים (קרי, הגבוה שבהם),

ויצאנו לדרך.

למרבה השמחה, נוסף על בעיות הבטן שמציקות לי בימים אלו (ומשאירות אותי ערה גם בלילות), תקפה אותי פריחה מעצבנת במיוחד בחלק העליון של כף הרגל. בשתי הרגליים.

משהו מגרד - חבל על הזמן.

בצר לי, קצצתי עלה אלוורה מהשיח שליד הבית ומרחתי ממנו על כף הרגל. הגירוי נרגע. ברם, לא שטפתי ידיים אחר כך, ואז התפלאתי למה כל האוכל-אצבעות במסיבה מרגיש לי מר.

צד חיובי - אלוורה עושה טוב גם למערכת עיכול מבועסת.

מה הבאנו אנחנו? חומוס ניחשתם נכונה. כלת יום ההולדת אכלה סחוג בכפית בפעם האחרונה שהוצג בפניה אחד, ולכן גם סחוג צורף לחגיגה. סלט חצילים (שכאן, משום מה, מכונה באבאגאנוש) היה הלהיט של הערב, וגם:

(קטמן כבר זיהה בטח)

וכולם ביחד:

ולנו יש פלאפל,

פלאפל פלאפל

לאבא מתנה

גם אמא כאן קונה

לסבתא הזקנה

נקנה חצי מנה

וגם החותנת היום תקבל

פלאפל, פלאפל

עם הרבה הרבה הרבה

פלפל!

בשיחת הבנות עלה עניין של מתבגרת של אחת מאיתנו, שנכנסה לטירוף של פיראטים. כל היום היא מרצה לאמא שלה על גידול תוכים וקשירות חבלים.

"תודי שאת רק רוצה להצטרף לג'וני דפ", סנטה בנערה אחת הבנות.

"ומי לא רוצה?" השיבה לה אחרת.

כולן צחקו, אבל מלמלתי שלמען האמת אני לא כל כך רוצה.

"ברור שלא, מה את צריכה את זה כשיש לך ג'וני דפ משלך בבית?" משכה האחרת בכתפיה.

ביקשתי ממנה לחזור על זה באוזני גבי, כי לי הוא לא מאמין.

עכשיו הוא לא מאמין גם לה.

בתגובות לפוסט הקודם שמחתי לקרוא שאוהבים (ובעיקר אוהבות) אותי כמו שאני, אבל כנראה משהו אצלי בכל זאת לא לגמרי מסודר, חברתית, וזה לא עובר בבלוג.

מחברותי בישראל בעצם לא נשארה אף אחת. אחת עושה טובה שהיא מדברת כשאני פונה אליה, ובעצמה לא פונה אף פעם. השניה מדברת איתי בשמחה, אבל לא יוזמת קשר כבר חודשים ארוכים.

החברים באיטליה מדברים איתי בשמחה, אבל שוב - לא יוזמים קשר.

אני לא חסרה לאנשים, כנראה. לא עד כדי כך שהם יצרו איתי קשר.

וזה חסר לי - חסר לי להרגיש רצויה, ולא רודפת.

אני לא יודעת למה, אבל תמיד אני מרגישה כאילו אני אחרונה בחשיבותי אצל אנשים אחרים.

לא יודעת למה. לא יודעת איך לשנות.

זה מוטיב חוזר אצלי בחיים - אין חברות, אף אחת לא מתקשרת (לכל היותר אחת-שתיים), אף אחת לא פונה אלי במסנג'ר, מעט מאד מיילים. האם אני מייצרת את החוויה הזאת? מן הסתם, אחרת היא לא היתה שם. לא בכזו עוצמה.

אני לא יודעת אם אני עושה משהו לא נכון - אבל אם אני אגלה מה זה, אולי אני אוכל לעשות אותו נכון.

בכל מקרה, לקחתי את הטלפון של אחת הבנות (ההיא עם מתנת חנוכה. כבר מזמן היה לי כיף לדבר איתה) ואני מתכוונת להתקשר וליזום - אולי הפעם זה יצליח. ואם לא, אולי הפעם אני אבין למה.

שבת שמחה כסרט בוליוודי משובח לכולכם.