טיפול עשרת אלפים

מערכת העיכול שלי נכנסה לטיפול יסודי בידי ההומאופאת. שמונים אלף כדורים, מאות תמיסות (אחת יותר מגעילה מהשניה) וכמה תריסרי טיפות - כל אלה תפקידם לחסל אי אילו מזיקים שאיתרע מזלי לארח במעיי.

למרבה הצער הדברים שלא בולעים ככדורים אלא כנוזלים יש להם טעם מזעזע, ואני בטוחה שזה כוחם. כל טפיל מעיים שיטעם אותם יחשוק נפשו למות, וזו תקוותי.

יש בכל מקום של שירות לקוחות כמה לקוחות קבועים.

יש בינהם כמה לקוחות מופלאים, שכולם אוהבים.

ויש כמה שאני משוכנעת שהשטן בעצמו המציא. השטן לא עוסק בלהדיח אנשים מדרך הישר, כמו שכולם חושבים, אלא בלעשות להם רע על הנשמה.

ולנו יש אחת כזו. מישל לנסון.

היא היתה פעם פקידה בכירה במשרדי הפקולטה למדעי החברה (וזה כנראה הכי קרוב ל"חברה" שהיא הגיעה), ומשם החליטו להעביר אותה להנהלת האוניברסיטה. כדי שתוכל להפיץ את טוב ליבה הזרחני (כאורניום מועשר) על כל הנתינים.

באחד מימי הראשונים התמזל מזלי (לרעה כמובן) ועניתי לטלפון ממנה. אחרי כמה שבועות בארץ הפלאות כבר שכחתי איך מתנהגים עם אנשים מגעילים (או שיש כאלו בכלל) והייתי די בשוק. הדבר גרם למישל עודף של חוסר סבלנות.

בסוף השיחה שאלתי את אחת הקולגות הותיקות (להלן שמה ייקרא העודפת) אם מה שעניתי היה נכון, ואחרי שהיא אישרה אמרתי: "ההיא שדיברתי איתה היתה ממש ביץ'".

קולגה שלישית (האירית שבהן) נכנסה טרם סיימתי את משפטי זה ואמרה: "אתן מדברות על מישל לנסון?"

כך ששמה של אוייבת האנושות הולך לפניה ומרעיש בתופי קירקס.

השבוע שוב התקשרה אלי המנוולת, ודבר ראשון, בהתאם להנחיות לנותני שירות, השארתי אותה להמתין על הקו. שתדע מי פה הבוס.

אחר כך שמעתי מה השאלה שלה. ביקשתי ממנה שוב להמתין.

"עודפת", אמרתי לעודפת, "מישל לנסון על הקו".

"תנחומי", ניחמה אותי העודפת.

"היא שואלת אם יש בעיות עם המיילים".

"אכן יש", הבהירה העודפת.

"שלום, מישל, סליחה שנאלצת לחכות", חזרתי אליה במתק שפתיים, "אכן יש בעיות עם המיילים, ואנחנו עובדים על זה".

"אין צפי מתי זה יתוקן?" שאלה גודזילה בחוסר סבלנות.

"חוששני שלא", השבתי, כולי נופת צופים. "כשנדע, נודיע לכולם".

"טוב, תודה", השיבה מדוזה כשרוחה ממפרשיה והלאה.

"אין בעד מה, ושיהיה לך יום נעים", עניתי.

כל החדר הסתכל בי. חלקם נראו תמהים, חלקם מזועזעים.

"יפה מצידך לאחל לה יום יפה", אמרה העודפת.

ככל הישראלים, אף אני סוחבת מורשת אמריקאית מודחקת.

"שיהיה לך יום נעים זה סלנג אמריקאי שפירושו - אמן תמותי בלהבות של תאונת דרכים", הסברתי למקומיים, וכולם נשמו לרווחה.

אחת מחברותי לריקודי הבטן אמרה לי שהיא מבינה את הבידוד החברתי שאני נתונה בו.

"לפני הרבה שנים עברתי לגור בעיר אחרת, קצת צפונית לכאן" ("קצת" הכוונה פחות מעשרים שעות נסיעה), היא סיפרה, "והיה לי מאד קשה".

"מה היה קשה?" שאלתי. הרי המעבר הוא בתוך אוסטרליה, כמה בידוד תרבותי כבר יכול להיות?

"ובכן", הסבירה חברתי, "למשל, לא היו משרתים אותי בחנויות. היו מתייחסים למקומיים, אבל מתעלמים ממני".

זה נשמע לי משונה, כי האוסטרלים נחמדים מאד, אבל הנהנתי בהסכמה (אני מתאמנת עכשיו בלהסכים ולא להתווכח על כל דבר. אולי זה שורש הרע).

"וגם", נזכרה עוד החברה, "אם הייתי מבקשת משהו, הם היו אומרים שאין. אבל יכולתי לראות את זה שם, ממש שם! מול העיניים שלי! והם היו אומרים שזה מוזמן למישהו אחר. דברים כאלה".

זה כבר צילצל לי מוכר מדי.

"הם היו איטלקים במקרה?" שאלתי בחשד.

החברה חשבה לרגע. "כן. זו באמת היתה עיירה של יוצאי איטליה".

עכשיו הכל ברור.

שבוע הבא הבחינות, ואחריהן סמסטר רביעי ואחרון. זיפידידודה.