מסיבות שונות

המסיבה של קלייר היתה כצפוי צבעונית ורועשת. הגענו באיחור אוסטרלי של שעה וחצי (שהרי להגיע בזמן נחשב גסות רוח לשמה), ובדרך ראינו שני אנשים לבושים בשלייקעס ססגוניים. "כנראה שגם הם הולכים למסיבה", אמר גבי. "או זה, או שיש להם טעם ממש גרוע בבגדים", עניתי אני

יצאנו מהאוטו (לראשונה התקשינו למצוא חניה!) ורכב אחר עבר וסינוור אותנו בפנסיו. "הם בטח אומרים לעצמם - הנה עוד אנשים שהולכים למסיבה" אמר גבי על הנוסעים. "או זה", עניתי, "או שהם אומרים - אוי לא. הודים בשכונה!"

הגענו למסיבה שכבר היתה בשיאה, והגשנו את המתנה לקלייר ולפיטר הראינו סחוג וחומוס שהבאנו. "שנשים אותם על השולחן?" הצעתי לכבד את הנוכחים. "מה פתאום שולחן?!" נזעק פיטר, "ישר למקרר!"

"פארה!" קידמה קלייר בתחפושת נסיכה ורודה וקצפית את פני, "איזה יופי של סארי!"

"תודה", עניתי לה, "גבי תפר לי".

הס הושלך בקהל. המוזיקה גוועה. העטלפים קפאו על האקליפטוס. הילדים חדלו מהשליך בוץ זה בזה, הגברים שמטו את בקבוקי הבירה על הדשא, והנשים התקרבו אלינו כדי צעד.

"גבי - תפר - לך - את - הסארי ?" שאלה קלייר.

"כן", עניתי.

"מאד יפה", ענתה קלייר וטפחה על שכמו של גבי. היד שלה שהתה על כתפו קצת יותר מדי זמן וגררתי אותו משם.

די מהר התברר לי שזו היתה טעות להשוויץ בגבי. אחת-אחת ניגשו אלי נשות המסיבה ושאלו: הוא האמת תפר לך את הסארי? בעצמו? עם עזרה מחברה, אבל במו ידיו? והוא אוהב לתפור? כלביאה מול להקת צבועים הסחתי את דעתן בפאבלובה.

"פאבלובה אפשר גם לקנות בסופר", אמרה האינטילגנטית שבהן, ואני הברחתי את גבי בחזרה אל האוטו, הרחק מציפורניהן של נשים זרות.

"אף אחת מהן לא מוצאת חן בעיני", הרגיע אותו גבי. "כולן מנומשות".

אני לא באמת קטועת-ראש, אבל משום מה בתמונות אני יוצאת צ'אבי. מי שמכיר אותי טוען שאני לא צ'אבי, אבל אולי זה רק נימוס.

את החולצה קישטתי במו ידי! ונזכרתי כמה אני שונאת מלאכות יד.

הלוואי ואני אצליח לשמר את הכוח לשקף לילדים שלי לפני שאני מנחה אותם מה לעשות.

כשילד עושה משהו שלא מוצא חן בעינינו, האינסטינקט המיידי שלנו הוא להגיד "תפסיק עם זה!". אבל לרוב הילד עושה מה שהוא עושה לא מתוך רוע, אפילו לא מתוך אנוכיות. פשוט, מבורות. בורות חברתית. בורות של מודעות. הרבה יותר מועיל לילד אם אומרים לו: "אתה מאד רוצה לספר לי משהו עכשיו, ומאד רוצה שאקשיב לך", ואז אומרים: "עכשיו אני במסיבה ורוצה לדבר עם חברות שלא ראיתי הרבה זמן. כשנחזור הביתה אני אקשיב לך", מאשר: "שקט רגע, אני מדברת!".

אבל הרבה הורים, חוץ מזה שהם לא מודעים לערך של האפשרות (בייחוד כאן בעיירה), פשוט כבר אין להם כוח.

יש המון רווחים לשיקוף - זה מעמיד את ההורה במקום הרבה יותר אמפתי, ומשאיר לו יותר פנאי להיות חביב (פשוט חביב!) אל הילד. אבל עד שהילד לומד לדבר, ובעיקר להקשיב, ההורים כבר מותשים.

הלוואי וישאר לנו הכוח להקשיב, לשקף, ולהנחות בעדינות.

לא הייתי רוצה להיות כמו האמהות כאן, שאפילו שהגערות שלהן הן אפילו לא קמצוץ מהיחס של אמא שלי, הן מזיקות לאיכות החיים במשפחה.

ומזה הרי אנחנו, ההורים (אני הורה פוטנציאלי! קטנוניים, בחיי), המפסידים הגדולים.

בהצלחה לכם, הורים מעשיים. כשיבוא תורי, אני אבוא לבקש עצות.