אשר יגורתי

עוד מוקדם להגיד כי "בא לי", אבל עושה סימנים.

כמה ציפיתי, כמה חיכיתי, כמה כיליינתי עיניי לתום לימודי המעיקים. ארבעה חודשים, שתי תקופות מטלות, בחינה אחת - זה מה שנשאר לי לעבור כדי לסיים את התואר, ואז להגיש את הבקשה לתושבות הנכספת, בארץ הנכספת עוד יותר, הלא היא ארץ הפלאות.

ובכן, שמועות מתרוצצות שלא בזה יסתכם המחיר של ישיבתי בארץ המובטחת. שמועות רצות, ומחר אני אברר את מידת רצינותן עם סוכן ההגירה. השמועות אומרות שהלימודים לבדם לא יספיקו, ואני אצטרך להוסיף עליהם שנה שלמה של עבודה במשרה מלאה. משרה מלאה. אם כל חטאת.

ולא זו בלבד, אלא משרה מלאה במקצועי.

ישחק לי מזלי אם אמצא אחת כזו בעיירה. כבר כתבתי למלאך האקדמאי המושיע שלי וביקשתי שימציא בשבילי משרה. הוא כרגע בניו-זילנד, מקפץ על הגבעות ומדלג על הכבשים.

אם לא אמצא עבודה במקצועי (שכרגע לא ממש ברור מה הוא. האם עבודה בתחום IT כללי תחשב במקצועי? או שאהיה חייבת לעבוד בתור מנתחת-מערכות-מידע בלבד? האם דבר אחד גרוע מחברו? האם לא אעדיף לעבוד בתור בוחנת המכשיר החדש לדחיית כרישים? האם יש הבדל בכלל?)

אם אאלץ לעבוד (במשרה מלאה! מלאה! שמע ישראל) במקצוע שאינו נחשב "שלי", אצטרך לעבוד שנתיים. שנתיים, במשרה מלאה.

וזאת כדי להיות זכאית לחיות באין מפריע בארץ המובטחת.

וכמובן, הריון יחבל בהמשכיותה של משרה מלאה, מה שדוחה את הרחבת המשפחה בעוד קצת זמן.

מה יישאר ממני אחרי כל התהליך הזה?

בערך מה שהיה נשאר ממני בתום בחינת ציוד כושל לדחיית כרישים.

"בתי הספר נכשלים במילוי תפקידם" זעקו כותרות החדשות.

אני משכתי כתף. לייק, דה, אמרתי להם.

קודם כל, אנשי החדשות כאן נחושים להראות שאצלנו לא משעמם. לכן, חדשות-לערבים הם ממציאים מני קונספירציות, מזימות, שחיתויות, נבזיויות ותחקירים מעמיקים. לפי מהדורות החדשות, אוסטרליה מלאה פושעים (ולא מהסוג ההיסטורי), נרקומנים, נוער אלכוהוליסטי שמחפש את מי לרצוח בנהיגה פרועה, נערי כנופיות חמושים, סוחרי סמים, וכוסיות בלונדיניות המלמדות חינוך גופני בבתי הספר רק כדי לפתות נערים בני שש-עשרה אל חדר המיטות שלהן, ואז (לא תאמינו! לא תאמינו לגודל הזוועה!) לקחת אותם למקדונלד'ס.

הכתבות בדרך כלל עשויות לפי מיטב המיקוד, המקצועיות ורוחב הראיה שניתן לצפות מקואלה בשעת צהריים. לרוב ירואיין לכל היותר "מומחה" אחד (שתוארו יוצג בכתוביות, אבל יוסתר על ידי עציץ הדקל), יילקח מדגם דו-ספרתי שספרת העשרות שלו קטנה משתיים, ולרוב יהיה גם ראיון בעל-כורחו של הנבל בסיפור: המראיינים ירדפו אחריו בדרכו אל הרכב בעוד הוא מתעלם מהם ונוסע.

(לא, עיתונאים זה לא מקצוע נדרש פה.)

גם הפעם נלקח מדגם של 12 (שנים עשר) תלמידי תיכון. התלמידים נדרשו לפתור שאלות בסיסיות בחשבון, באיות אנגלי, ובידע כללי. עשרים אחוז מהתלמידים לא נכשלו.

(מה יש לומר, כנראה גם לימודי הסטטיסטיקה לא משהו באוסטרליה).

מזועזעים מהתוצאות, עברו מכיני הכתבה להשתלחות חופשית במערכת החינוך.

גבי, מורה ואב באוסטרליה, (אוקיי, מורה בפוטנציה) טען נגד המדגם (כמובן) אבל גם נגד המבחן. זו שאלה ותיקה, הוא אומר, האם חשוב יותר להקנות ידע או חשוב יותר להקנות כלים. כלים קשה יותר לבחון, אבל גם קשה יותר ללמד.

ואני אומרת, כאילו דה.

המהות של בית הספר היא להכין ילד לחייו כמבוגר. האם שעורי היסטוריה מכינים אותנו? האם שיעורי תנ"ך מכינים אותנו? וגיאומטריה? ואפילו שיעורי טבע?

אפילו אם הישגיות והצלחה מקצועית הן המטרות שלנו כהורים (והן לא שלי - שלא יהיה פה שום ספק), את כל חומר הבגרות אפשר ללמוד בארבעה חודשים בבית ספר אקסטרני. אז מה תפקידן של שתים עשרה השנה?

ואני בכלל חושבת שהדברים להם צריכים אנחנו להכנה - התקשורת עם חברינו, עם בני זוגנו, עם עצמנו, עם משפחתנו, המזון שאנחנו אוכלים, העיסוק שאנחנו בוחרים - כל אלו נדחקים לשיעור חברה. שעתיים בשבוע, במקרה הטוב.

אז פלא, שגדלים לנו דורות על דורות של פושעים? של אנשים אלימים שלא מרגישים זיקה לקהילה? של עובדים ששונאים את עבודתם ומקיאים את מררתם על על סביבתם? של הורים כושלים שלא מוכנים לתפקידם? של חברה שיודעת להתלכד רק סביב שינאה כלפי מישהו אחר? של ראיה של מערכת ספות חדשות כסמל ההצלחה?

המודל של בתי הספר, שיעור-הפסקה-שיעור, נבנה בימי הביניים. אף אחד לא חושב שמשהו השתנה מאז? אף אחד לא חושב שהמערכת צריכה להשתנות בהתאם?

הייתי רוצה להקים בית ספר, שבו רוב השיעורים יעסקו בדברים חיוניים: יחסים, התנהגות ברחובות, התמודדות עם רגשות, תזונה. שהקשר עם המורים יהיה מעבר לשיעור פרונטלי. שהמקצועות כולם יהיו רשות.

היה בית ספר כזה: סאמרהיל. אנגליה. הוא הוקם לפני מאה שנה. המקצוע החביב על הילדים היה מתמטיקה. וגיאגורפיה.

אותי זה לא מפתיע:  מתמטיקה היא מוצר אנושי טהור. היא יצירה של סימטריה ועקביות שרק בני אנוש מסוגלים לה. ובני אנוש צעירים נמשכים אליה - יש בה תשובה אחת ברורה ואין מקום לויכוח.

הגיאוגרפיה היא מזונה של הסקרנות האנושית. הרצון הזה שדוחף אותנו להסתכל מה יש מעבר להר, מתחת לאבן, בעומק האגם.

רוב הילדים בבת הספר ההוא היו מתחילים ללמוד מאוחר, בגילאים עשר-אחת עשרה, אבל לקראת הבחינות לאוניברסיטה היו מגלים את כל המשמעת הדרושה ועוברים את המבחן הדרוש.

הייתי רוצה בית ספר כזה,

כדי שיהיה לי לאן לשלוח את הילדים שלי.

אבל בקצב הזה אני אוכל להכנס להריון לא לפני גיל ארבעים, אז אולי ממילא זו לא בעיה שנצטרך להתמודד איתה.