דברים שרואים משם

הכל יחסים.
"את הרי כבר לא כל כך צעירה פארה. בת כמה את? עשרים וחמש? עשרים ושש?"
"עשרים ושמונה. וזה היה מאד דיפלומטי. קודם אתה קורא לי 'לא צעירה' ואחר כך אתה נותן לי גיל צעיר ממה שאני באמת. אז מה זה בשבילך צעיר בדיוק?"

(קטע משיחתי עם הפסיכולוג. נראה לי שזה הולך להגמר).

"נראה לי", אמרתי לגבי, "שהיא רוצה לעבור לארץ אחרת. שהיא רוצה לעשות את זה דרכי".
"למה זה נראה לך ככה?"
"כי היא היתה נחמדה אלי במייל האחרון".
"את מתכוונת לזה שהיא כתבה - 'אני מצטערת, אבל אני לא מצליחה לקרוא' ?"
"כן".
גבי חשב קצת. "זה מתאים לה?", הוא שאל, "זה מתאים לה להיות נחמדה אלייך כי היא צריכה ממך משהו?"
"היא אף פעם לא היתה צריכה ממני כלום", עניתי, "והיא אף פעם לא היתה נחמדה".

אולי אני צריכה לתת לה להינות מהספק. אולי רע לה וקשה לה להיות לבד. אולי היא רוצה להרגיש חלק ממשפחה. אולי היא עדיין חושבת שאני בהריון. אולי היא מכירה בזה שטוב לי, והיא רוצה ללמוד ממני איך לעשות את זה.

פשוט, יודע צדיק את נפש בהמתו. אני מכירה את הנפש הפועלת. זה לא מתאים לה. זה לא מתאים לה להתנצל בפני. מתאים לה להאשים אותי בכל עוולה שקורית לה. אם היא מתנהגת כל כך אחרת, זה רק כי היא רוצה משהו.

בכל מקרה, אני בוודאי אגלה את זה בקרוב.

אתמול אירחנו את גלן-מרי וג'ף (זוג מדהים שגדל בבוש, אבל עבר לעיירה. הם מהאנשים היותר מעניינים שיצא לי לפגוש בכלל, ובעיירה בפרט) ואת ברנדה והבן בן השמונה שלה.
ברנדה התחתנה בגיל 19. היא מודה שהיא עשתה את זה ממקום דבילי של ילדה: להתחתן, להיות כלה, לגור בבית משלה, ולא חשבה על זה שהיא תצטרך לחיות עם האיש הזה כל יום.
בעלה נשמע מנוול גמור. היא אומרת שהוא היה בעל טוב, אבל מהתיאורים שלה הוא נשמע ג'יפה של בנאדם.
את נתן, הבן, היא ילדה אחרי ארבע שנות נישואין. חמש שנים מאוחר יותר הם התגרשו. היא עזבה אותו.

היא סיפרה לנו מזמן שהילד בעייתי, אבל הפעם ראיתי כמה מעט גבולות היא מציבה לו. הילד, כשרצה ממנה תשומת לב (כלומר, ברגע שהיא היתה עסוקה במשהו שהוא לא הוא), נקש לה על היד, וכשזה לא עבד, הוא נקש לה על הפנים. אני החזקתי את עצמי חזק-חזק רוב הערב, אבל בסוף הערב הוא אכל ממתקי גומי, וכחלק מתהליך האכילה עשה מסלול "אווירון" שהתנגש בפנים של אמא שלו, בזמן שהיא מדברת.
הסתכלתי עליו ואמרתי: "you just crashed into Mummie's face".
הוא עצר לרגע.
אמא שלו עשתה מזה בדיחה ("האחד-עשר בספטמבר על הפנים שלי") וזה עודד אותו להמשיך. היא הלכה מוקדם, כי הוא התחיל לצרוח שהוא רוצה הביתה עכשיו!!!

אני יודעת, כשיהיו לך ילדים תדברי. אבל תסלחו לי, גם בלי ילדים, זה נראה לי מוגזם לסבול כזאת התנהגות מילד בן שמונה.

מקווה שיצא לי לדבר איתה, ולהגיד לה, "את לא חייבת לסבול את זה".

מה שכן, עכשיו אני מאמינה לה כשהיא אומרת שהיא מרשה לאקס לדרוך עליה.

זה ממש משונה בעיני. ברנדה היא בחורה אינטילגנטית, סימפטית, נעימה, משכילה ומחונכת. לא ברור לי מאיפה הערך העצמי הכל-כך נמוך הזה, שגרום לה לסבול כזה יחס כלפיה. כנראה שהיא עשתה דרך ארוכה מאז יצאה מהבית הקטן בחווה, אבל הערך העצמי שלה נשאר דורך במקום.

נכתב על ידי פארה ווי, 5/3/2006 03:56, בקטגוריות משפחה לא בוחרים
50 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של אדם פשוט ב-7/3/2006 13:17

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה