דברים שרואים משם

על הפנים
לצערי אין בי אף גדיל DNA שמקורו במזרח אסיה. לא תאילנד, לא סין, לא הפילפינים - אפילו לא קצת טיבטי. כולי מזרח אירופה: רוסיה, אוקראינה, פולין, ואני די בטוחה שאיזה תורכי השתרבב לו (בדלת האחורית? איזו קלישאה) כי אחרת איך אני כזאת שחומה וחובבת חוֹם?
בכל אופן, היעדר הגנים האסיאתיים עושה אותי פחות צייתנית, להוטה אחרי תפוחי-אדמה ולצערי, שעירה.

כן, אני שעירה.

אני מאלה שצריכות להיאבק בפלומה הדקה המצטמחת על כל איבר שעליו היא לא רצויה. רגליים? מי לא (חוץ מפוסיקאט), בית שחי? הרי אינני צרפתיה. עד כאן - סולידי. רוב האנשים לא רואים בזרועות שלי משהו נורא, אבל אני מעדיפה אותן חלקות, והכי גרוע - השפם.

שנים רבות חיפשתי את הדרך הנכונה להיפטר ממנו. הבעיה עם חימצון, היא התגובה שיש לעור שלי אליו. לא רק השיער, אלא גם העור שלי מבהיר, וכך אני הופכת בחורה כהה עם כתם לבן - ממש הנגטיב של היטלר. פינצטה היא שיטה יעילה, אבל גוזלת כל כך הרבה זמן ומעלה כל כך הרבה דמעות. השעווה היא הפתרון הכי טוב בשבילי - עשר דקות, והכל חלק כישבנו של תינוק סיני.

הבוקר קמתי אל המראה וגיליתי חתימה אפרפרה מעל לשפה העליונה. כל היום היה אפרפר, ואם אפילו באור כזה נגלה לעין השפם - חזקה עליו שגם אור הפלורוסנטים בעבודה יציג אותו לראווה.

חיממתי השעווה, ונזהרתי לאט ובאבחות קטנות להיפטר מהשובל הסורר. הבעיה הרגילה שלי עם הסרת השפם היא, שבמשך ארבעים ושמונה שעות אחר כך, אני נראית כמו פרסומת לנשים מוכות. העיניים דומעות ומאדימות לי, השפה מתנפחת באופן לא-אחיד ומשווה לי מראה של אחת שחטפה זפטה, או לפחות עשתה ניתוח כושל.

הפעם הצליח לי. באבחות קטנות ושפע של אלורווה נפטרתי מהשפמפם, והאדמומיות מעל השפתיים לא נראתה שונה מגירוי עור רגיל.

מה כל כך רגיל בגירוי עור? ובכן, אם אתם הייתם במזג אוויר של 30 מעלות עם 95% לחות, גם העור שלכם לא היה מבסוט. היום בריקודי בטן עשינו תנועה של "הנפת שיער". בימים כתיקום השיער אמור לנוח ברכּוּת על כתפי הרוקדת בתום הסיבוב, פה כולנו נראינו כמו נשות-זאב מקושטות בהרבה פייטים נוצצים.

השיא היה ביום שלישי. ישבתי בבית, עירומה, והשתדלתי לא לזוז. הייתי אחרי מקלחת אבל לא היה טעם להתנגב. הלחות, או הזיעה, זרמה ממני בקילוחים. כשהגיע הזמן ללכת לשיעור, זרקתי על עצמי מכנסיים וגופיה, וכך, בסנדלים, גררתי את עצמי לשיעור הממוזג. למרבה השמחה, מוליקולות המים באוויר הן קוטביות, ולכן מושכות זו את זו ליצירת ענן, ומשם לגשם.

הדרך חזרה אל האוטו עשתה אותי עוד יותר רטובה מאשר המקלחת. תארו לכם תשעים וחמישה אחוזי לחות שהצטברו במשך יומיים מוצאים את דרכם חזרה אל הקרקע.

וכמובן שלא היתה לי מטריה. מי צריך מטריה כשגרים בקיץ נצחי? איפה בכלל קונים פה מטריה? זה לא במחלקה של הצעיפים? ואם אנחנו כבר בנושא, למה יש פה מחלקה של צעיפים?

אחרי המייל האחרון של הורתי עליו סיפרתי לכם, שכלל דרישות, התנפחוית והבעות זלזול, הגיע מייל חדש, כולו ורוד וקופצני כבלוג של אחת שוללתתת1. כולה עליצות וקורקטיות, משל מעולם לא היה משהו רע ביננו, שואלת אמא שלי למה דווקא אוסטרליה ומה אני לומדת.

למייל המעצבן אני לא מתכוונת לענות, אבל אולי בזה הבא או בזה שאחריו אני אציב גבול. יכול להיות שהתעלמות היא גבול מספיק - נראה שהיא בודדה, ושהיא שמחה לאיזשהו קשר איתי. הבעיה היא, שהקשר היחיד שהיא יודעת לקיים הוא אלים, תוקפני, ובכלל מאד מזכיר את היחסים של הפלסטינים עם ישראל: נבוא לעבוד אצלכם בשדות, אבל מדי פעם נתפוצץ לכם במקום ציבורי.
לא תודה.

מה שהפתיע אותי לגלות, זה עד כמה נמוכה רמת העוררות שלי המיילים שלה. הם מעסיקים אותי פחות משחשבתי, אני מתרגשת מהם פחות משחשבתי. כנראה שבאמת הצלחתי להפרד ממנה, לפחות ברוב הדברים.

הנה התחיל לו סמסטר אחרון, בתקווה. וגם קניתי לי צורב דיוידי. וגם קניתי לי חגורה לריקודי בטן, אבל כבר עפו ממנה החרוזים. בעסה. חזרתי לטיפול אנטי-טפילי, אם כי במינון נמוך יותר, ואחת מעבודות ההגשה שלי קיבלה את ההגדרה "העבודה הכי טובה שראיתי מזה שנים" מידי ראש בית-הספר (רק למה אין מלגה, למה?!).

אני צריכה לכתוב מייל נחמד לביולוגי, והפעם גם כנה. זה הרבה יותר קשה לי ממה שחשבתי.

ואני צריכה לעזוב את הפסיכולוג. גם זה לא קל.

קיצר, יש לי מה לעשות. עכשיו רק נשאר לעשות את זה.

סתם לידיעה: באוסטרלית לא אומרים "מסיבת רווקות". אומרים "מסיבת תרנגולות". שלא תתבלבלו.

נכתב על ידי פארה ווי, 8/3/2006 13:28, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
47 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת בבוסטון ב-13/3/2006 02:50

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה