נאטורפאת, פסיכולוג ורקדנית בטן הולכים למסיבה של אירים

התקשרתי לברר משהו אצל הנטורופאת, אבל לא היתה תשובה בקו הישיר שלו. אחרי יומיים התקשרתי למזכירה. "הוא לא נמצא היום", היתה התשובה.

המזכירה ואני קצת מכירות. אני לא יודעת אם אנשים נחמדים ככה אל כולם, או שזה משהו אישי בעדי, אבל קיטרתי לה על שכריות לא בנויות לשינה נוחה, והיא בתגובה הביאה לי קטלוגים של כריות מיוחדות וגם הציעה לי כריות שהיא קנתה והתייאשה מהן, שאני אנסה. בהשראתה הכנתי מכרית אורתופדית אחת יקרה משהו נסבל.

"מתי הוא יהיה?" שאלתי אותה, והיא ענתה שהיא לא יכולה לענות על השאלה.

לא רציתי ללחוץ יותר, אני לא יודעת מה מותר ומה מקובל כאן. אבל כשקפצתי לקנות כמה כדורים שנגמרו לי שאלתי אם הוא בסדר. היא התחילה ועצרה.

"תשמעי, אם זה משהו אישי אז את לא חייבת לענות לי", חילצתי אותה מהמצוקה, "אני רק רוצה לדעת אם הוא בסדר".

"זה אישי אבל את תקראי על זה ממילא בעיתון מחר (אני לא קוראת פה את העיתון, גם בארץ לא סבלתי מקומונים). מישהי תובעת אותו על מעשה מגונה בעת טיפול. המשפט היום".

כמובן אף פעם אי אפשר לדעת מה היה ואיך, בעיקר אם לא הייתי שם. אבל יש אנשים בעולם שקשה לי להאמין שהם היו פונים למעשה מגונה במטופלת לסיפוק צרכיהם.

זה לא שאין לי שום רגישות לתוקפים מיניים. תקיפה מינית בגיל שמונה מצמיחה רדאר חזק וחשדני, כשזה מגיע לבני המין השני. וזה לא שאני לגמרי לא מושכת. ובכל זאת, במשך כל הטיפול שעברתי איתו, (שכלל לא מעט מגע ובאיזורים שיש בהם מקום לספק - מדידת דופק עם סטטוסקופ בין השדיים, מישוש של הבטן לקבלת תמונה על רגישות באיברים הפנימיים, קריאה ברשתית - שמחזיקה את הראשים שלנו במרחק אפס זה מזה) עיקר ההרגשה שלי היתה מקצועית. אולי גם קצת אבהית - המצב שלי היה חמור ופתאומי ממה שאפשר לצפות מבחורה בגילי, שיש לה אורח חיים בריא בעיקר.

אבל כאמור, אי אפשר לדעת.

אני רק מקווה שמערכת הצדק האוסטרלית תצליח הפעם.

היום סיימתי את הטיפול. הצלחתי לבנות שיחת פרידה מעודדת וחיובית. אמרתי לו מה הדברים הטובים שקיבלתי ממנו בטיפול, מה ההבנות שהוא נתן לי, ומה היו ההבנות שעלו אצלי בעקבות השיחות איתו. אמרתי שמהות הטיפול היתה לברר למה אני לא מצליחה למצוא חברים - ואני חושבת שהוא צודק, ועיקר האשמה היא בנסיבות, ולאו דווקא בי. זה תחום שאפשר לצפות בו לשיפור עם הזמן. מכיוון שכך, אין בעיני מקום להמשכו של טיפול.

בניגוד לעלק-פסיכולוגית שהיתה לי בצבא, הוא לא עשה סצינה וכיבד את הבקשה שלי. הוא הודה שהרצון שלי לסיים את הטיפול מפתיע ומבלבל אותו, ואמר שלדעתו דווקא יש מקום לעבוד על החרדה שלי שעלתה בפגישה האחרונה. בשלב הזה הייתי קצת יותר כנה ואמרתי שסוג הטיפול שהוא נותן שונה מהסוג שאני צריכה. שחשבתי בהתחלה שאני אצליח להסתגל לזה, כי הרי אני בארץ חדשה, אבל יש דברים שאי אפשר להסתגל אליהם.

אני מזהה אצלי הרבה כעס כלפיו, כעס על שהוא לא היה המטפל שהייתי צריכה. הכעס הזה הנחה אותי כל פעם שביימתי בראש את תסריט סיום הטיפול ואת טקסט הפרידה, אבל כשישבתי מולו לא היה בי כעס. רק זהירות וחשש לפגוע בו. הרי אני לא אצליח לעשות ממנו מטפל מתאים לי. מה הטעם להכאיב.

פורים בישראל כבר היה ונגמר, אצלי הוא בעיצומו.

אתמול - מסיבת רקדניות בטן. מסתבר שיש מערכת שלמה של ריקודים תימניים, ושהרקדנית שאני הכי מקנאה בה שוקלת כפול ממני. אני בטוחה שהיא תשמח לדעת את זה.

ביום שבת - מסיבת סט. פאטריק. אם מתברר לכם שפאטריק הקדוש והאירי היה גם אנטישמי, בבקשה תחסכו ממני. יש לי חסך עצום בחגים.

אבל קניתי שמלת ירוק-רעל ואני הולכת לחפש משהו בצורת תלתן ארבע-עלי לתקוע עליה.

גבי הציע לעשות מסיבת תחפושות מסורתית בפורים כל שנה. רעיון טוב - כי כזכור, אוסטרלים יחגגו איתך כל מה שתרצה אם תציע להם. אפילו אוכל לא חייבים לתת להם, וגם כסאות, מסתבר, לא - למסיבה ביום שבת צריך גם להביא כסאות.

רק בבוקר גיליתי, שהטיקה ששמתי למסיבה השאירה לי סימן ורוד אותנטי בדיוק בין הגבות. עכשיו רק נשאר לחפש הודים שידליקו לכבודי קטורת ויעשו לי חג לאומי.