הזמן משכיח
אפילו אם זה לא כל כך הרבה זמן. אפילו אם הזיכרון הוא חזק, כמו אצלי. הזמן משכיח. דברים, בעיקר כאלה שלא הוגדרו ולא קוטלגו, נעלמים. הרבה פעמים אלו הדברים הלא-נעימים, אבל לא רק. גם דברים נעימים נשכחים. גם דברים שנהנים להזכר בהם.
 
אין הרבה דברים נעימים שקשורים לאמא שלי. אני זוכרת מעט מאד רגעים טובים, ורובם תחת החשש, או אולי בעצם הידיעה, שעוד מעט זה ייגמר והיא תהפוך פניה להיות האוייבת מספר אחת שלי.
 
היום הגיע המייל השלישי מאז עניתי לה. שכחתי כמה היא פולשנית. שכחתי כמה היא מנסה בכוח לחדור לכל פינה בחיי. שכחתי את הגסות שבה היא תוחבת אצבעות לפינות עדינות, מחטטת ודוקרת, אולי מעירה משהו (לא חביב) ועוברת הלאה. שכחתי שהיא לא מסוגלת להשתתפות, אלא להשתלטות.
 
שלושת המיילים האחרונים כולם שאלות. שאלות גסות, איפה אתם גרים, במה אתם עובדים, האם העבודה שלך מעניינת אותך. מה השיפוטיות הזו פארה, תשאלו. היא רוצה לדעת, היא לא שמעה ממך שנים. היא רוצה להתעדכן.
מייל קודם כתבתי שאני אוהבת את העבודה שלי, ובעיקר את המגע עם האנשים.
ואחרי שנים של חוסר תקשורת, למה זה פתאום כל כך דחוף לדעת את כל הפרטים.
 
בבת אחת היא התייצבה בתנוחה שלה, תנוחת השַליטה, "עשי כמצוותי", והעובדה שאף תשובה לא הגיעה ממני לא מאיטה את הקצב שלה.
 
למה ציפית פארה, ידעת שהיא אידיוטית חברתית. חשבת שהיא תהיה האמא האובדת שלך, דמות האישה הגדולה הרכה והמחבקת?
אני בכלל לא תופסת את אמא שלי כדמות נשית. בנשיות יש עדינות. יש רכות. יש זהירות. גם אם יש בהן עוצמה וגם אם יש בהן עוקצנות וגם אם יש בהן כוח שעוקר הרים, עדיין, יש בנשים משהו נשי. ובה אין. כולה גסות ותוקפנות ושתלטנות, והכי גרוע: הפעם נראה שהיא באמת מנסה שלא.
רוחות חזקות, שיירי ציקלון שחלף, מטלטלות את הבית והעצים שסביבו. העץ שליד חדר העבודה מאיים לקרוס: עץ גדול ושורשים חלשים.
"טוב שאתם מחליפים מקומות", היא כתבה. לכאורה מחמאה, לכאורה פירגון. האומנם טוב? הלוואי ולא הייתי צריכה להחליף. הלוואי ולא הייתי גולה מארצי, שדוברת את שפת-האם שלי (שהאם הפרטית שלי לא שולטת בה לגמרי). הלוואי ולא הייתי צריכה להתרגל לתרבות אחרת ולשפה אחרת ולמיקום ההפוך של השמש והים. הלוואי והיה לי טוב שם, בארץ שלי, שהכל מוכר לי והאוכל טעים לי והאנשים מובנים לי והכבישים מוכרים לי ופרחים ליוו אותי כל חיי. ואולי נדמה לי והארץ הזו כבר לא קיימת וכולנו גולים ממנה, איש במיקומו-הוא.
כך את חושבת, שטוב להחליף מקומות? אכן טוב. ומה על המחיר? מה המחיר של לעקור ילדה מחמישה מקומות שונים בשש שנותיה הראשונות? רק החודש הבנתי, מאותגרת חברתית שכמותי, את חשיבות ההמשכיות שבקשרים. את אלו שיש להם חברים מימי היסודי והתיכון, לא בגלל שהם כל כך מתאימים, אלא בגלל שהם שם. היו שם קודם והם שם עכשיו, והזמן ששילב אותם יחד מחזיק את היחד הזה שנים אחרי שנושאי השיחה כבר מוצו ותחומי העניין כבר שונו.
והנה, אחרי חמש שנים באותה חברה, שם מצאתי סוף סוך מקום יציב, קרעת אותי משם. משיקולייך שלך, שונים לחלוטין משלי. תלשת אותי מהמארג החברתי, שכבר נוצר לי בו מקום משלי, מקום יציב ונוח, והעברת אותי לחברה דוקרת ורעה כמעט כמוך. שלוש שנים אחרונות בבית הספר היסודי - ואני קיוויתי להיעלם. האשמתי אותם. האשמתי את עצמי. האשמתי גם אותך. אבל לך לא היה אכפת, ועדיין לא אכפת לך. "איפה את גרה, במה את עובדת. במה גבי עובד". אלו הפרטים שאת רוצה. מנקרת כעורב, מחפשת את הזרעים, ולא אכפת לך ההרס שהשארת מאחורייך. זו כבר לא בעיה שלך.
 
מאסתי בהם. בה, בביולוגי. חבורה טרחנית של זקנים מעוותים. נכים חברתית, כושלים בעולמם שלהם. צובטים אותי כמו דודות במסיבה, להכאיב לזו שעוד יש בה צחוק רענן של שמחה ילדותית. קנאה ואולי רצון לקחת לעצמם קצת ממה שעוד יש בה, ואין בהם עוד.
 
אין לי עם מי לבוא בדין. אם אאשים אותם בפשעיהם, הם לא יבינו את המילים ולא את משמעותן. אולי כמו אדם שרצחו לו את בנו, והרוצח נהרג בטרם הובא למשפט. לא תהיה הודאה בפשע, לא תהיה הכרה שהעונש המתאים נגזר על הפושע. הוא טוען שאיש לא יבין את כאבו-שלו, והיא - שמעולם לא הכאיבה. ואם הכאיבה, הרי שזו רק לטובה. ואם לא לטובה, הרי שלא הכאיבה די.
 
שוב ושוב אני שואלת את עצמי, כמו בהתחלה. בשביל מה. מה לי ולהם. מה יש להם לתת לי. מה אני מוכנה לתת להם. שם, דרגה ומספר אישי, ושום דבר אחר הם לא מבינים ממילא. שני כשלונות שאיתרע מזלי והביולוגיה כבר קשרה ביננו. למה אני מרשה למציאות לקשור אותנו עוד. אין שום דבר משותף לנו, אין בהם שום דבר שימלא אותי ואין שום דבר שאני רוצה למלא בהם.
יקחו ממני את מומיהם וילכו ממני סוף סוף. עשרים שנה איתה, עשרים ואחת שנה, שילמתי את חובי לחברה. אני אישה משוחררת עכשיו. חופשיה מכבלים, נאמנה לעצמי.
מאוחר מדי לאחות את הקרע הזה. הלכתי הלאה, והם הלכו לכיוון אחר. את המשפחה שלי-בזכות אני אצטרך ללדת בעצמי, הם לא ירכיבו אותה לעולם. את הבית המגן, המזין, המחמם - בניתי בעצמי. הם לא יוסיפו לו.
הם יהיו אלו שמפניהם אני מגינה.
 
שמור   בטל