פוסטיון

גרג, האיש שלי באוניברסיטה, מנחה אותי בקורס שיכול להקרא "דוגמית למחקר". לקחתי את הקורס בשביל להרשים אותו כדי שיציע לי עבודה בתום לימודי, וגם כדי לדעת אם אני באמת רוצה להשאר בתחום, במחקר.

כנראה שלא.

מעניין אותי לקרוא את התשובות, אבל לא מעניין אותי לחפש אותן. מחקר הולך ומסתמן כתחום שאינו בשבילי.

אבל אילו היה עלי לעשות מחקר, הייתי עושה אותו תחת חסותו של גרג. האיש הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

הוא הרבה יותר אינטילגנטי מכפי שהתרשמתי ממנו בהתחלה, הוא סבלן ברמה קוסמית, הוא מוציא מאנשים את הטוב שבהם - והכל כבדרך אגב. כאילו הוא בכלל עסוק במשהו אחר אבל הוא פינה כמה דקות בשבילנו.

רק דבר אחד מטריד אותי בו - אני לא מבינה למה הוא כל כך נחמד אלי.

אני מבינה למה הוא נחמד, אני לא מבינה למה הוא כל כך נחמד.

אין לי מה לתת לו בחזרה.

והוא בודאות לא מנסה להתחיל איתי.

מצד שני, הוא דיי נחמד גם לכל השאר.

אז אולי זה לא משהו אישי.

ומשום מה, אני לא מצליחה להיות חיובית במפגשים האלה. אני חווה את עצמי כביקורתית נורא, וסרקסטית. עולים לי מעט מאד דברים מפרגנים להגיד. מצד שני, ככה זה מדע, לא? לפתח ראייה ביקורתית...

אני כנראה אלך ללמוד פסיכולוגיה כשכל זה ייגמר. למה לרקוד מסביב, אם אפשר לגשת ישירות למה שמעניין אותי. וזה הרי מעניין אותי.

אני פשוט פוחדת. אבל אם אני לא פוחדת, סימן שאין לי בזה אתגר, ואין לי בזה עניין.

אמא שלי לא כתבה לי כבר יומיים מאז עניתי לה. יש בי חלק שמצטער על זה.

(החלק הזה ישתתק כשהיא תכתוב ויתחלף בחלק מתעצבן).

זה לא שאני רוצה לשמוע ממנה, זה שאני רוצה שהיא תרצה לשמוע ממני.

טוב, אבל ככה זה ילדים. יותר משהם אוהבים את אמאבא, הם רוצים שאמאבא יאהבו אותם. לפחות אני נורמלית.

לשבחה ייאמר, שהיא היתה בין הראשונים (כולל אנשי הבלוגיה) לשאול לשלומי בעקבות הציקלון.

רק מהמשפחה של גבי אף אחד לא התעניין. תמוה, וקצת מעליב.

הצלחתי להשתלט על צורב הדיוידי שלי, ועכשיו יש לי כבר שלושה סרטי דיוידי (שבשניים מהם הסאונד מעט יותר רם מהתנשמותו של יתוש, אבל ממילא אני כבר מכירה הכל בעל פה).

והבטן שלי טפו טפו טפו בלי עין הרע חמסה חמסה.

(רציתי לסיים את הפוסט בדברים טובים)