קנאת רוקדים תרבה קנאה

אנט, ההיא ששוקלת כפול ממני, שרוקדת הכי טוב מכולנו, הודיעה לפני כמה ימים על עזיבה של קבוצת המחול שלנו.

אני כתבתי מייל בתשובה והבעתי את אכזבתי. אנט היא הכי טובה שיש ביננו, ואני לא חושבת שיש על זה ויכוח, ובשבילי היא עמוד האש. כשאני לומדת צעד אני תמיד מחפשת לראות איך היא עושה אותו. אצלה זה תמיד נראה הכי מרשים.

כתבתי את זה במייל, והתפלאתי שאף אחת אחרת לא הגיבה, לטוב ולרע.

למחרת, משפחה של שלוש אחיות הודיעה שאם אנט לא מלמדת, הן לא יגיעו יותר לחלק מהשיעורים. ממילא ההוראה שלה היתה המוטיבציה היחידה שלהן, כך הן אמרו, ועכשיו כבר אין טעם.

וגם לזה לא הגיעה שום תגובה.

אחר כך הזמינה אותי ברנדה לברביקיו, לכבוד ביקור של החבר שלה מסידני. מייד כשראיתי את החבר, מארק, נשכתי חזק את הלשון כדי שלא תתפלק לי השאלה: "מאיפה אתה בלבנון? נוצרי או מוסלמי? סוני או שיעי?". לגבי לקח קצת יותר זמן להבין, אבל ברגע שהוא הבין הוא הסתיר בכלימה את החומוס. זה היה אחד החומוסים הפחות טובים שיצאו לנו. וגם הסחוג, אוי לבושה, נעשה מפטרוזיליה (כי לא היתה קוסברה בסופר). אמנם, הפלפל שבסחוג ממית את בלוטות הטעם ולא מרגישים יותר כלום, אבל עדיין. מארק, בהיותו אוזי מלידה, שמר על נימוס, ושכנשאל על איכות החומוס ענה בדיפלומטיות: "כל אחד עושה אחרת".

בכל אופן, ברנדה הזמינה גם את אנט ויכולתי לשאול מה נשתנה.

מסתבר, שאנט מעוררת לא מעט קנאה בקרב שאר הרקדניות הותיקות. מצד אחד, היא הרבה יותר טובה. מצד שני, היא לא תמיד מתנהגת בחביבות ("אני שונאת אנשים!" "כן, אני ביץ'!" ועוד כהנה כלב-נובח-אינו-נושך). המורות האחרות מנסות לשים לה כמה שיותר רגליים (לא באופן מילולי, כי בכל זאת אנט שוקלת לא מעט, ותאונה עלולה לגרום להן הרבה יותר נזק מאשר לה). לאנט נמאס. חוסמים אותה מללמד מה שהיא רוצה, חוסמים אותה מלהופיע כמו שהיא רוצה, מעבירים עליה ביקורת נוקשה מעליבה (לטענתה) כשהיא לומדת ריקודים של אחרות, ואם היא מלמדת - מאשימים אותה שהיא מעבירה ביקורת קטלנית, או שהיא לא מתקנת את השגיאות של אחרות ובעצם לא עושה את עבודתה.

אז אנט החליטה לפרוש וללמד בעצמה.

חוצמזה, יש לאנט בעל אוסטרלי חתיך וחייכני ונחמד, וילדונת מתוקה לאללה שאתמול גם זכיתי לשחק איתה.

(כשאני אומרת שיש לה בעל חתיך, אין הכוונה לרמוז שהוא מוצא חן בעיני. אני שמחה בשבילה שיש לה משפחה מוצלחת. אני מאד מרוצה ממה שיש לי, וסטיבן גם לא תופר).

אני התבעסתי. כל הבלאגאן הזה לא מוצא חן בעיני בכלל. אני לא רוצה לקחת צד, אם כי אין לי בעיה להגיד שאנט היא אבידה גדולה. אני מתכוונת להגיע לשיעורי הריקוד של שתי הקבוצות (כמו עוד בנות).

ה"רעה" הראשית בסיפור היא אחת המורות, והיא היחידה שהציעה והקדישה זמן לעזור לי לחבר ריקוד לשיר ישראלי. "לא כדאי לך לרקוד כמוה", הזהירה אותי אנט, אבל מצידה לא הציעה לעזור לי בעצמה.

ודווקא על המורה הזו אני הכי מרחמת בסיפור.

אני יודעת בדיוק מה זו קינאה, ואני יודעת היטב כמה קשה לסבול קנאה, כשאין לך מה לעשות - את פשוט פחות טובה וזהו. העובדה שאנט תהיה רחוקה מהעין לא תקל עליה בהרבה - עדיין, אנט תהיה יותר טובה.

וזו דרך התמודדות די עלובה. במיוחד אם מה שמספרים נכון וזו לא הפעם הראשונה שהיא מרחיקה את היותר טובות.

בכל אופן, יום למחרת אנט שלחה לי מייל והתנצלה שהיא פרשה לפני את כל הגועל, וביקשה שאסלח לה ואבוא בכל זאת לשיעורים שלה.

עניתי שאני לא מצטערת שאני יודעת, אני מצטערת שהדברים הם כמו שהם, ושאני אבוא לשיעורים שלה ושל הקבוצה הישנה - כי במצבי הנוכחי יש לי ממי ללמוד בשני המקומות.

הנה. אם היו מלמדים אותנו בבית הספר להתמודד יותר טוב עם קנאה - כל זה לא היה קורה.

מאז שהחלטתי ללמוד פסיכולוגיה, יש ימים שאני מרגישה נפלא ואופטימית, ויש ימים שאני שאולת את עצמי מאיפה הרעיון הטפשי הזה, אני בכלל לא משתגעת על אנשים ודומיהם.

אחרי תום לימודי הנוכחיים אני אחכה לתושבות. זה יהיה פרק זמן שיוקדש למנוחה.

רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על לימודים נוספים.

בתקווה, אני אהיה עם ראש יותר נקי עד אז.

אמא שלי עברה לכתוב לי בתדירות נמוכה יותר. אני שמחה שהיא כותבת, כי זה מראה לי שהיא רוצה להיות בקשר. לא ממש אכפת לי מאילו סיבות: היא רוצה ממני משהו, וזה מאזן כוחות שהרבה יותר נעים לי מאשר להיפך.

אשר לתוכן המיילים שלה - היא מאד משתדלת להתנהג יפה, והחיים שלי הרבה יותר שפויים מאשר שלה.

המערכת שקיבלנו בתחתית הפוסט הזה, לא עובדת.

לכו תסמכו על אוסטרלים.