פוסט נבוך

לא די בשיקוף (העדין) שעדי עשתה לי בפוסט (הקודם) וקטמן עשה לי בתגובה (לאותו פוסט), שבעטיים אני נבוכה לכתוב כעת את קורותי על שום רפטטיביותם, הרי שגם יד האוזים במעל.

התקשרתי לאמא המאמצת להזמין אותה לליל הסדר. בעצם לא דברתי איתה כבר המון המון זמן, מאז המסיבה של קלייר. אז אחרי שהזמנתי אותה לארוחת סדר פסח, ניסינו להשלים פערים. "אז מה חדש איתכם?" שאלה האמא המאמצת (ולה אני לא יכולה לענות "אצלינו משעמם, ספרי את", כמו ליושבי הארץ, כי גם אצלה משעמם). סיפרתי לה על חמשת הסלעים. "אה, כן", אמרה האמא המאמצת, "שמעתי שנסעתם".

בעקרון, האמא המאמצת היא זו ששידכה אותנו עם פיטר וקלייר, ככה שלא הפתיעה אותי שערוץ התקשורת הזה שידר את מעללינו, אבל מסתבר שלא משם הגיע אליה הדבר.

"לא שמעתי על זה מפיטר", הבהירה לי האמא המאמצת. "את יודעת ממי?"

כמובן! ג'ורדן, שותפנו הנאה למסע, הוא בנם של חברתה הטובה ביותר של האמא המאמצת. ככה זה כשגרים בעיר קטנה. כולם מכירים את כולם בריבוע. ואז העליתי על דל שפתי את הדבר הכי מטופש שאמרתי מזה שבועות:

"איך ידעת שזה אנחנו?"

כבר כששמעתי את המילים יוצאות, הבנתי כמה הן אידיוטיות:האמת, בהתחלה חשבתי שהוא מדבר על הזוג האחר מישראל שפיטר חבר שלו.

הנה עוד עניין בעיר קטנה - אם יש רק זוג אחד של ישראלים, כולם מכירים אותו.

ברם, טעות היתה בידי.

"ג'ורדן אמר: הם הביאו המון אוכל". הסבירה האמא המאמצת.

גרג מקסים, הצוות שלו מקסים, האווירה מקסימה, הכל יופי.

אני לא חושבת שזה מתאים לי.

אני צריכה אינטראקציה אנושית, ולא קריאה של מאמרים על אנשים. כלומר, אין לי בעיה לקרוא, כל עוד בתום הקריאה אני אמורה ליישם ולהחיל על אנשים.

וכל-כך כל-כך אין לי כוח ללמוד יותר. אין לי כוח להיות עניה, להיות עמוסה, להיות בלחץ זמן.

ומתסכל אותי לחשוב שכל העשור האחרון לחיי הלך על לימודים שאין להם ערך בשביל מה שאני רוצה לעשות. ואני יודעת שזו דרך שעברתי ולמדתי ובלה בלה בלה, אבל בדרך הזאת גם גמרתי את האנרגיות והמשאבים, ועכשיו אני רוצה לנוח.

הנה משהו שמעצבן אותי ואני לא יודעת למה:

בקבוצה המקבילה לנו היה חסר עובד. חיפשו וחיפשו ואיש לא התנדב. הציעו משכורת גבוהה יותר למי ששסכים, והעובדים הקיימים התמרדו ודרשו משכורת גבוהה יותר גם.

והנה נמצא אחד עם כישורים מתאימים.

חיזרו אחריו וחיזרו, ולבסוף הוא הציג דרישה חד משמעית: "עבודה גם לאישתי".

וכך הצניחו אותה על קבוצתי.

קבוצתי, באותה עת, היתה בעודף של אדם אחד ממילא. כלומר, בגלל כניסת אישתו-של, קוצצו שעות העבודה של העובדים הזמניים (ואני בינהם). באותם ימים לא היה אכפת לי - גם ככה העבידו אותי בפרך בשבועות שלפני, והבחינות עמדו להתחיל וכסף לא היה כל כך דחוף לי כמו מנוחה.

אחר כך גבר הלחץ, וכולנו שמחנו שהיא שם, כי היו חסרים לנו אנשים.

אשר לבחורה: קצת תפוסת-תחת, אם אתם מבינים את כוונתי.

וקולנית.

מצד שני, פעם שכחתי את הסוודר והיא השאילה לי מעיל פליס חם ונעים.

לפני שבועיים היא מצאה עבודה אחרת, והחליטה לעבור אליה. לא דקה אחת מוקדם מדי, כי שוב ירד הלחץ ושוב עמדו לקצץ לנו בשעות.

ואז שמעתי אותה מספרת בטלפון את סיפור התגלגלותה לעבודה אצלינו:

"כשבעלי חיפש עבודה, הוא שמע שמחפשים גם כאן, בקבוצה הזו. אז הגשתי מועמדות והתקבלתי! ועכשיו מצאתי משהו אחר והחלטתי לעבור".

לא יודעת למה זה מרגיז אותי. לא יודעת למה מה שהכי התחשק לי לעשות, עשרים וארבע שעות לפני שהיא עוזבת, זה להגיד לה: "את יודעת שזה לא מה שקרה, נכון?"

(כמובן לא אמרתי מילה. הרי בסופו של דבר לא נכחתי בשום שיחה, הכל שמועות ועדויות מיד שלישית. מאיפה לי ההתימרות לדעת מה באמת קרה. רק שזו הפעם הראשונה ששמעתי את הגרסה הזו, מה שפוגם באמינותה).

וזה מרגיז אותי ואני לא יודעת למה. מה איכפת לי, הרי הכל יצא לטובה.

נרשם שיפור גדול במיומנויות הריקוד שלי - אחד הצעדים, שנקרא "גל" (מן תנועת נחש לאורך כל הגוף, מלמטה למעלה) היה לי קשה מאד בהתחלה, ועכשיו אני בין הטובות.

וגם השתטחה לי הבטן פתאום. מאז גיל 17 לא היתה לי בטן כל כך שטוחה. זה כנראה כמה גורמים יחד - ההרעבה - בעקבות בעיות הבטן, הפעלת שרירי הבטן התכופה, וכנראה סילוק של הטפילים שחיו בה וניפחו אותה.

מגניב.