דברים שרואים משם

התנפחות

אני אחסוך לכולם את רגשי הקנאה, ואדווח שהבטן התנפחה לי בחזרה.

הארוחה התאילנדית אצל פול ואשתו (התאילנדית, למרבה המקריות) היתה נהדרת מבחינה קולינארית, ותקעתי מלא. אבל הבטן שלי היתה נפוחה עוד קודם, ככה שלא בזללנותי האשמה.

ישבנו ודיברנו עם סקוט, אחד ממרציי הראשונים, וג'אן אישתו. במשך שעתיים אני חושבת שהם אמרו במסוכם לא יותר מחמישה משפטים. התחלתי להרגיש לא נעים.

ואז הבנתי, שבעצם אין להם מה לספר והם נהנים להקשיב.

איך מוזר.

בין חמשת המשפטים, הם אמרו שבשנה הבאה הם מתכננים לנסוע לניו-זילנד לטיול (ככה זה פה. הכל מתארגן מאה שנה מראש. ספונטיניות נענשת במחירים מטורללים), ומחפשים איפה להשאיר את התאומות (בנות שלושה חודשים כרגע).

אז התנדבתי לשבוע אחד.

גבי כמעט נחנק מהסיבוב השלישי של הבקר בקארי, וויסקי, וחלב קוקוס.

אבל הורים צריכים לצאת לחופש! איך אעמוד מנגד?

אני מקווה שהם ימצאו מישהו אחר.

למסיבת התרנגולות שבשבוע הבא כבר יש לי שמלה (בהשאלה מקלייר), ופאסאניטור (שזה כמו מסרק-ראש קטן כזה עם קישוט עליו. פריט האופנה הכי מיותר שראיתי בימי חיי. וגם מגוחך) שגם הוא מעשה ידיה של קלייר, אבל לפחות הנעליים יהיו שלי.

ומה שעוד יש לי, זה בקשה להופיע באחד מריקודי.

כמובן שסירבתי.

אבל שוכנעתי - הרי יהיו רק בנות במסיבה.

לצורך הערכת יכולותי הדגמתי הופעה בפני גבי. הוא נראה מאד מופתע - שזה סימן אותנטי לכך שהוא לא ידע שהשתפרתי עד כדי כך.

או לחילופין, שאם רוקדים טופלס, זה משפיע על השיפוט הגברי.

בכל מקרה, יש משהו נוח בלהופיע לבד ולא בקבוצה: אם אין למי להשוות, אין שום אינדיקציה שהיתה כאן טעות בצעד. אילתורים נתפסים כחלק מהתוכנית.

אז למה לא.

עכשיו צריך לראות ממי אני יכולה לשנורר בגדים.

אני במאמצים אדירים להשיג חזרת לפסח. יש בעיר הגדולה, ויש מישהי שמגיעה מהעיר הגדולה אלינו. עכשיו רק צריך לשדך בין השניים.

מדהים איך לפעמים אפשר למצוא הזנחה תחת שכבות של השקעה.

הנה אבא אחד, ובתו.

(לא אני, לא אף אחד שאתם מכירים).

לבת, ומאז ומהרבה, יש ציונים בינוניים ומטה.

מבחינת האבא, משהו כאן לא בסדר. הבת שלו גאון ומוכשרת ומתעניינת, ולכן הציונים לא משקפים את יכולותיה.

(הבת מתנסחת כבר מגיל שלוש כמו ספר של קישון, אבל לפי תוכן הדברים אפשר להבין שאין לה מושג מה היא אומרת. לדוגמא - "אין לי בעיה לצאת ממקומות סגורים, למרות שאני סובלת מארכנופוביה")

מכאן הסיק האב המסור, שיש בעיה בהעברת תכולת השכל של הילדה, לתכולת המבחנים והעבודות שקובעים את ציוניה.

אני חושבת שאין אבחון תחת השמש שהילדה הזו לא עברה. דיסלקציה, דיסגרפיה, ליקוי למידה, ליקוי הקשבה, ליקוי קריאה, ליקוי שמיעה, ליקוי נשימה, ליקוי ישיבה. חלק מהאבחונים יצאו חיוביים - כלומר, העידו שהיא סובלת מלקות כזו או אחרת.

וכמובן גם אסתמה, שלא מאפשרת לה להשתתף בשיעורי התעמלות.

בנתיים הילדה גדלה, תחת הרושם הברור שהיא גאון, שהיא יודעת הכל ואף אחד אחר לא יכול לחדש לה כלום. לא המורים שלה, לא הספרים שלה, לא מבוגרים אחרים מסביב. היא כבר יודעת הכל.

אבל אף אחד לא מבין אותה.

אף אחד לא מצליח להבין את מה שהיא כבר יודעת על בוריו.

לא המורים, לא הילדים האחרים, וגם לא המבוגרים.

וזו כמובן אשמת המורים, לפי האבא.

כולם יודעים שמורים הם מטומטמים.

וגם עצלנים.

למשל, בבחינה בהיסטוריה היא קיבלה ציון שלילי.

איך ילדה כמוה מקבלת ציון שלילי?! נזעק האב המודאג. ילדה כמוה, שכל כך מתעניינת, כל כך אוהבת לשמוע סיפורים. מה זה הסטוריה, אם לא סיפורים?

התקשר למורה והפליא בה צעקותיו. איך היא מלמדת, נפולת שכמותה. אפילו הילדה שלו נכשלת.

(אמנם ילדים אחרים עברו, וחלק בהצטיינות. אבל מה זה שייך. היא ילדה מיוחדת. היא צריכה התיחסות מיוחדת).

למבחן הבא, אחרי שישב עם הילדה והתעקש שתקרא את החומר, הוא התקשר אל המורה יום לפני. "שלא תיכשל לי עוד פעם!" הזהיר את המורה.

המורה עמדה למראשות הילדה והביטה בכתוב.

"זה כל מה שיש לך לכתוב?" שאלה את הילדה, "או שיש אולי עוד משהו להגיד בנושא?"

הילדה השיבה שגם מאורע X רלוונטי לנושא.

"אז תכתבי!" אמרה המורה.

הילדה כתבה.

"וזה הכל?" חקרה המורה.

הילדה הוסיפה עוד מאורע.

"אז תכתבי!"

והילדה כתבה.

והפעם עברה בשלום את הבחינה. לא בציון מזהיר, אבל עברה.

"סוף סוף המורים האלה עושים את העבודה שלהם!" צהל האב.

וגם במתמטיקה הילדה לא עושה חיל. ראה האב כי טוב, והתקשר למורה למתמטיקה. "כשהיא עושה מבחן", הנחה אותו, "תעמוד לידה ותסתכל מה היא כותבת. אם היא עושה טעות - תגיד לה".

את דברי המורה למתמטיקה לא אביא כאן. זהו בלוג ללא גסויות.

אני לא יודעת אם אכן יש לילדה לקויות למידה או אין. אני כן יודעת שהילדה מבלה בממוצע שמונה דקות שבועיות על שיעורי הבית שלה. שהיא מתלוננת על כל המורים שלה, בלי יוצא מן הכלל, שהם משעממים ולא יודעים איך ללמד. שמאז כיתה ב', בו היא קראה ספרים על חיות טרף, לא ראיתי אותה נוגעת בספר אפילו במקרה, ושהיא התווכחה איתי פעם אחת לגבי יצירה אחת, ocean of light שמה, והתעקשה שזה "ארבע העונות" של ויואלדי. ולא היתה מוכנה לשמוע אחרת.

אז אם ילד מתאמץ ללמוד, ומשקיע וחורש, ולא הולך לו - וואלה. יכול להיות שיש איזה ליקוי בעניין. אבל לדעתי, אם ילד לא מנסה ללמוד, אז די טבעי שלא ילך לו.

וכמובן, אף אחד לא מעיז להגיד כלום לאבא. כל ערעור על אחת מהתפיסות המוצקות שלו גורר ויכוח מר.

וכל האבחונים האלה, שלא ברור לי איך הם לא עולים על זה שהילדה לא מצליחה בראש ובראשונה מפני שהיא לא לומדת, לא עושים איתה חסד. התויות של "דיסלקטית" ו"חסרת יכולת להתרכז" יישארו איתה הלאה. בחוץ הרי אף אחד לא עושה הנחות.

אין לי כוונה להתערב, אבל מעניין לראות מה יהיה עם הילדה הזו הלאה.

נכתב על ידי פארה ווי, 2/4/2006 04:34, בקטגוריות הורות - בקרוב
45 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-6/4/2006 23:55

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה