זו לא המסיבה שלי, אבל אני אבכה אם יבוא לי

התנצלויות בפני המגיבים לפוסט הקודם שטרם עניתי להם. יותר מאוחר, אני מבטיחה.

אני בבעסה ואין לי ממש סיבה.

למסיבה אתמול הגעתי מקושטת כדבעי, וגבי תיאר את הפאסאניטור במדויק באומרו: "את נראית כמו מתנה עם סרט". משך המסיבה היה חביב, אם כי אילו שתיתי אלכוהול כמו שאר הבנות אני בטוחה שהייתי מצחקקת יותר. גיליתי על ראש האגף שלנו באילו אביזרים הוא משתמש במיטה, דבר  שממש לא רציתי לדעת: גם ככה היה לי קשה להגיד לו שלום, מאז ששמעתי מהבוסית הקודמת שהוא משליך על הנשים שהוא עובד איתן את רגשותיו כלפי בנות זוג.

החברות של הרווקה-המתחתנת השקיעו המון, גם באוכל (יחסית לאוסטרליות. היה קאוויאר!) ובמשקאות, ובעיקר באיבזור. קשים בצורת בולבולים, סוכריות בצורת בולבולים, ומשחקים עם כל מני בולבולים. חוץ מזה ליאן המסכנה היתה האובייקט בתחרות בין קבוצות של "הלבש את הכלה" (החומרים היו בלונים, צלופן, נייר טואלט, וכל מני קישקושים).

כולן מאד שמחו שאירגנתי את עניין ריקודי הבטן - עשיתי חימום של ריקוד של כמה צעדים שלימדתי את כולן. רובן כבר היו שתויות (אחת מהן כבר נפלה מהכיסא שעה קודם), מצחקקות, ובאופן כללי במצב רוח טוב. כשנגמר החימום כמעט כולן ניגשו אלי להגיד כמה שזה היה כיף. אחר כך עשיתי את ההופעה שלי, קיבלתי תשואות רמות, ונסעתי הביתה, להפתעת כולן.

השעה היתה כבר עשר, שזה די מאוחר אם רוצים לקום בשש כדי ללמוד, הרגשתי שמיציתי את המסיבה, ובעיקר - היה לי לא נעים שם.

למרות שכמעט כולן היו חביבות אלי, יש אחת שעובדת איתי, ואכנה אותה "עצבנייה" שאני יודעת שהיא לא אוהבת אותי בכלל.

בטח תעלה בתגובות השאלה "איך את יודעת", אז אני אקדים את המאוחר. לפי ההתנהגות שלה אלי. למשל, הרבה פעמים היא מדברת אלי בגסות (יחסית). לעפמים היא מתנצלת אחר כך ואומרת שזה בגלל הלחץ בו היא נמצאת, אבל אני לא רואה את הלחץ הזה משפיע על היחס שלה לאחרים.

וכל מני מאורעות קטנים, שלמי שאין כוח לקרוא - קבלו את המילה שלי ותעברו לפסקה הבאה.

למשל, יש את עניין ארוחות הצהריים. הרי אי אפשר שכולנו נלך באותו זמן, אז מתחלקים למוקדמת ומאוחרת. אני מעדיפה את המאוחרת, כי זה שובר את היום לשניים מאוחר יותר ואז החצי השני, לפני שהולכים הביתה, מרגיש יותר קצר. כולם יודעים את זה. עוד עניין - חלק מאיתנו מגיעים יותר מוקדם ולכן גם הולכים יותר מוקדם. מקובל שההולכים מוקדם גם לוקחים, מסיבות מובנות, את הארוחה המוקדמת.

ובכן, יום אחד כבר הוחלט מתי כולם הולכים, למעט עצמי ואחת ג'סיקה, נערה בת 19 שעובדת איתנו. היא התחילה מוקדם באותו יום. אני עמדתי בדיוק מאחורי עצבנייה והיא לא ראתה אותי. היא שאלה את ג'סיקה: את רוצה את המוקדמת או המאוחרת? ג'סיקה ענתה שממש לא אכפת לה. אז המאוחרת זה בסדר? שאלה אותה עצבנייה. ג'סיקה אמרה שכן. ואז היא נזכרה לשאול אותי אם המוקדמת בסדר. עניתי שאני מעדיפה את המאוחרת בבקשה. אבל ג'סיקה יצאה כל הימים האחרונים במוקדמת, הגנה על עצמה עצבנייה. אני רוצה שהיא תצא במאוחרת לשם שינוי. כן, והיא גם הולכת הביתה מוקדם היום, הזכרתי לה. לא אמרתי שהיא כבר אמרה שלא אכפת לה.

ויש עוד כאלה דברים. היא מרשה לעצמה להיות נחמדה-ומנוולת חליפות.

למה שהיא לא תחבב אותי? יש הרבה סיבות. קודם כל, לא כולם מחבבים את כולם. עובדה. דבר שני, אני אולי שחצנית מדי לטעמה, אולי עקשנית מדי, אולי אני לא ביישנית מספיק לטעמה.

בוודאות, אני הרבה יותר רזה ממנה. היא עצמה שמנה - לא קצת מלאה, שמנה ממש. עודף משקל מסוכן, מהסוג שצריך להוריד שלושים קילו כדי להיראות כמו אדם רגיל (וזה אחרי ניתוח קיצור קיבה, בעקבותיו היא הורידה חמישים קילו).

עוד עניין הוא השכלה. אני הרבה יותר משכילה ממנה. היא בקושי גמרה תיכון והמחשבה על תואר נראית לה לא מציאותית. לדעתי אין סיבה שהיא לא תוכל ללמוד, אילו רצתה - יש לה זכרון חזק מאד. וזה לא שהלימודים כאן דורשים משהו מעבר. אבל לדעתה אין לה סיכוי.

וגם מצבה המשפחתי טעון קשיים - יש לה ילדה בת ארבע וגירושים מכוערים. היה לה ארוס ושניהם היו פוצי מוצי והוא שלח לה פרחים כמעט כל יום (וכאן, פרחים זה עסק מאד יקר. שלושים דולר לאיזה זר מצ'קמק, הרבה יותר לסידור נאה) ואז זה נגמר פתאום.

אני לא מנפנפת ביתרונות שלי. אני לא תופסת הרבה מההשכלה שלי (רוב חיי עשיתי את זה כי הייתי חייבת) ואני לא שופטת אנשים לפי ההשכלה לשהם, או המראה שלהם, או מצבם המשפחתי. זה לא מגיע ממני. אם יש לה רגשי נחיתות - מקורם בה לבד.

אני גם מפרגנת לה על מה שאני חושבת שמגיע לה - על הזכרון שלה, על כוח הרצון שלה, על הילדה שלה, וגם על המראה. אמנם שמנה, אבל היא אישה יפה בעיני. יש לה פנים מאד יפות.

ככה שלא בי האשמה במקרה הזה. ככה זה. מי שרוצה לקנא, יקנא.

וזה לא שאין בי דברים שממש אין מה לקנא בהם. אני גרה כמה מאות אלפי קילומטרים מכור מחצבתי, יש לי בעיות בריאות מתסכלות, אני צריכה לחכות בסבלנות עד שסוף סוף תהיה לי תושבות בארץ שמוצאת חן בעיני, אין לי ילדים, אין לי המון כסף וגם אף פעם לא יהיה לי. מי שרוצה להתרכז בחצי הכוס המלאה שלי - אני לא מתכוונת לרוקן אותה.

אז אתמול בערב היה נחמד, אבל הציק לי שיש בחורה אחת בחדר שלא מחבבת אותי. לא מחבבת אותי ולא חשוב מה אני אעשה. ואולי זה לא היה כל כך מציק לי, אבל נראה שכולן בסדר איתי ולא יותר, וכולן חברות בינן לבין עצמן, ואני בחוץ.

יכולתי גם אני להתרכז בחצי הכוס המלאה של אתמול - בזה שנראיתי פיצוץ וקיבלתי שפע של מחמאות, בזה שהיה נחמד הריקוד הקבוצתי, ובזה שכולן (וגם האבא של הכלה, שהיה בתפקיד הדי-ג'יי) החמיאו לי על הריקוד, ושהאבא גם לא השמיע שום דבר סקסיסטי, אלא אמר שהוא מרגיש נטול קואורדינציה ולכן מעריץ אנשים שלוקחים פיקוד על הגוף שלהם.

ובמקום זה, מציק לי כל הזמן ומסתובב לי בראש, העצבנייה לא אוהבת אותי. ואין לי מה לעשות בעניין. ככה זה, אני מזכירה לעצמי, לא ייתכן שכולם יאהבו אותי. וזה גם לא תלוי בי.

אבל זה מציק לי.