עד עכשיו, זו לא היתה השנה שלי

בנתיים 2006 מתנהגת כמו שנה גרועה במיוחד לבריאות שלי.

על ענייני הבטן סיפרתי כבר מאז תחילת השנה - ודווקא לאחרונה היא התחילה להכנס לתלם. הכדורים עזרו, הבטן השתטחה, עוד שבוע והייתי אמורה להתחיל תהליך של שיקום מעיים.

ביום ראשון שאחרי מסיבת התרנגולות התעוררתי עם כאב ראש קל. לא מפתיע, בתור מישהי שהלכת לישון באיזור חצות וקמה בסביבות שבע. הכאב לא עבר גם אחרי שנת צהריים.

בערב הבנתי שזה לא סתם כאב ראש של שינה. היה לי חום. נמוך, אבל חום. לא הלכתי לעבודה ביום שני. החום - בא והלך. הלך בעיקר אם לקחתי אופטלגין. ועדיין - היה נמוך למדי. 37.5 , לא משהו מזעזע.

גבי המסכן נאלץ לבשל במקומי.

ביום שלישי נסעתי לאוניברסיטה, (הרי זה בסך הכל חום קל, ויש לי מטלות להגיש) וגם השלמתי קניות. אבל אחרי הצהריים החום עשה הסבה מ"קל" ל"גבוה" (מתקרב בצהלה אל ה 39), ואני התחלתי לדאוג.

וכל זה בלי נזלת (שהיתה מעידה על וירוס), ועם שיעול חלוש ונשלט. מערפילי החום התקשרתי לגלן-מרי. גלן-מרי היא אישה מבוגרת (עם ילדים בגילי), המתפרנסת ממשחקים בבורסה. בתור שכזו יש לה הרבה זמן וסבלנות. "אני לא יודעת מה לעשות", אמרתי לה, "זו כבר לא שעת הקבלה של הרופאים, והחום רק עולה לי כל הזמן".

גלן-מרי לקחה אותי לבית החולים. כצפוי, היא הכירה את פקידת הקבלה ובמקום להמתין שעות בישיבה השכיבו אותי באחד מחדרי הטיפול. "הרופאה שנמצאת היום היא קצת מוזרה", הזהירה אותי גלן-מרי, "אבל נראה איך ילך".

(יותר מוזרה מהרופאה ההודית שלי? שכל הזמן חשבתי שהיא מניעה ראש לשלילה לשמע מעשי עד כה, ובסוף התברר שזה סתם תנועת ראש הודית?)

"יש לך זיהום ונוזלים בריאות", אמרה הרופאה. "אנטיביוטיקה, ולשתות הרבה. ואקמול, להורדת החום".

אז ככה עברתי את ליל הסדר: האנטיביוטיקה מיררה לי את בלוטות הטעם ("לזכר המרור שאכלו אבותינו במצריים"), הזעתי למוות בגלל הורדת החום ("לזכר מלח הים שבקע משה"), הריח של כל האוכל עשה לי בחילה ("לזכר כל מכות מצריים, אחת יותר מגעילה מהשניה"), והריאות כאבו לי המהמאמץ לנשום ("לזכר המירוץ אל הארץ המובטחת - זמן השיא נקבע על ארבעים שנה ושלושים ושמונה מאיות").

פיטר הסתכל בחזרת המזוייפת שהכננו בזלזול - סלק ו-וואסאבי (היה כתוב 37% שורש חזרת, קאטמן. ואין זכר לאפונים). "זה נראה תמים לגמרי", הוא אמר והעמיס עוד ועוד על המצה שלו, מעשה נאני פיין. אחרי הביס הראשון הוא גם קיבל גוון דומה לזה של הסלק.

MG, בעלה של וואלינג, התלונן על כאב בטן. ("אכלתי יותר מדי!")

גבי שתה שתי כוסות יין ובילה את שאר הערב בלהפוך את כל מה שהכיל יין ישר על המפה הלבנה (בקבוקים, כוסות של אחרים, רוטב לאגסים ביין)

קלייר התמוגגה מהקניידלעך ("זה מדהים!")

וואלינג הציעה שאפתח בית ספר לבישול,

ואני בליתי את הבוקר שלמחרת בהקאות.

לסיכומו של דבר, ליל סדר טיפוסי. לא?

חג שמח!