מזג האוויר חם, ויבש. כמו חמסין של פסח. בנעורי גדלתי בקרבת פרדסים והריח הזה של הפריחה היה מעיר אותי בלילה ומודיע, בצורה הישראלית הנדושה, שהאביב כבר כאן. הייתי מתעוררת בבוקר ומייחלת לטיול. אם לא מתקרבים יותר מדי, השמיכה הירוקה היתה נראית רציפה והפרחים מרחפים מעליה. האדום-זול של הפרגים והאדום-עמוק של הכלניות, ביחד עם הכחול-כהה של התורמוסים, שבשעת השקיעה הלבן בבסיס שלהם נראה כמו מנורות דולקות והצהוב של החרציות שעושות לי דמעות וגירוי בעיניים. ואם מצליחים למצוא סביון שלם ולהעיף את כולו במכה אחת, אז זה כמו לכבת את כל הנרות על עוגת היומולדת שלך.

וכל הסלעים והעצים והאדמה שמתחילה להתייבש, ולפעמים רואים שועל שמספיק לברוח מכל המוני בית ישראל שיצאו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, וחלזון שעוד עובד על זה, ובצפון אפשר למצוא גם צבעונים ופסח אחד עשינו מסלול שנשק לגדר המערכת והיינו יחידים, חוץ מלהקה של תנים שיללה כל הלילה ועדר של פרות, שהצפרדע פחדה לעבור לידן.

ובירושלים האחירותם מפיץ את הריח הצהוב המדהים שלו, שאף חברת תמרוקים לא מצליחה אפילו להתקרב אליו, והטימין פורח בסגול, ואחרי כל השטיפה של הגשם אפשר לחפש בין אבני הגיר ולמצוא מאובנים של צדפים, ופעם אחת של כוכב-ים, כדי שלא נשכח שכל הסלעים האלו הם סלעי משקע והם מדחסה של מליוני חיים.

וכאן, האוויר יבש, ואני עוד לא מכירה את המסלולים. ואם יש מים, צריך להזהר כי יש גם תנינים, או שנוסעים לים - וזה סוג אחר של טיול, טיול של ים. וחשוב לא לשכוח לרסס דוחה-יתושים כי הם לא יחכו שניה לפני שיתנפלו, וצריך להזהר גם מחזירי-הבר.

בימים כאלה היא חסרה לי. הארץ שלי. שאני יודעת לאן לנסוע ואיך קוראים לפרחים ולציפורים ולחיות, ושאפשר לטייל גם סתם טיול חובב ולא צריך להצטייד בנעליים גבוהות וכובע בוקרים ואקדח, אלא סתם נעלי ספורט ובקבוק מים מינרליים, כי מימלא מישהו פתח מסעדה יאפית לא רחוק משם, עם שם כאילו-לא-פלצני, כמו "הפיילה של גילה", ומנות שמתוארות בשמונה שורות תפריט ועולות בהתאם.

אם לחזור לבקר, זה יהיה באביב. הגעגועים האלה כל כך קשים ועוד לא מצאתי שום דבר כתחליף.

אמא שלי נחמדה אלי מאד במיילים שלה. היא מעולם לא היתה נחמדה כל כך. וזה מכעיס אותי.

מכעיס אותי שהחביבות הזו באה עכשיו, ולא עשרים, עשרים וחמש, עשרים ושמונה שנה קודם.

נכון, אדם זכאי להשתנות, אדם רשאי להטיב את דרכיו.

אבל זה כמו שיגישו לך את הקפה שחיכית לו כמה שעות אחרי שכבר גמרת את העוגה.

ומכעיס אותי גם הזיוף שבזה. זו לא נחמדות של כפרה על חטא. היא הרי לא מכירה באף חטא שלה. היא עשתה כמיטב יכולתה, כל מה שהיא יכלה היא נתנה לי! (כל מה שהיא יכלה. גם מה שלא רציתי, ולא הייתי צריכה, ולמעשה היה עדיף בלי). זו נחמדות מזוייפת, של ליצור הרגשה שהכל בסדר. שלא לתת לי עילה להתלונן, שלא לתת לי פתח לטענות. היא, כתמיד, מעלימה את העבר.

ואני, שהעבר חי בי ורודף אותי והולך איתי לכל מקום, אומרת לגבי - אין לזה שום משמעות. זה עניין של זמן עד שמשהו בה יישבר וכל הגועל שלה ייצא החוצה. כמו צינור ביוב שהתפוצץ.

עומדת במרחק בטוח ממנה, נוגעת במיילים שלה בקצות האצבעות, מעקמת את האף בסלידה למראה של כל אמירה חיובית שלה. לא עוצרת נשימה - הרי בסופו של דבר היא תראה את פרצופה האמיתי. ולאף אחד מהם לא התגעגעתי.

ארבעה ימים של חופש נתנה לי המדינה הנוצרית, מהיום ועד יום שלישי בבוקר. עבודות בית, מטלות הגשה, טיול קצר והחלמה, וכל זה בצל הידיעה שבשבועות אני כבר אהיה אחרי חובותי לתואר ואהיה קרובה מתמיד להיות אדם חופשי.