דברים שרואים משם

תמרורי אזהרה

הבלוג של אנאתיאה מחריד. כבר כתבתי לה - היא עברה את הסיוט האפל של רבות מאיתנו. בעצם, לא רק רבות. רבים מאיתנו חוששים לשלום אחותן, בת הזוג, או הבת. אונס קבוצתי.

כל אחד מהמקרים ששמעתי נשאר אצלי. היה את המחריד ההוא בכתבה במעריב לנוער, כתבה מיבשת ומשעממת על ביליארד, והעורכים כנראה רצו להוסיף צבע. במסגרת קטנה למטה הם שמו את הכותרת "אונס על שולחן הביליארד". אם היו קליקים על עיתונים, הכתבה הזו היתה מרקיעה קאונטרים.

היה את המחריד ההוא מהיער ליד דלית אל כרמל. זוג נאהבים מתמזמז באוטו, ופתאום מתנפלים עליהם כמה צעירים, ולעיני הגבר אונסים שוב ושוב את בת זוגו. הם לא הפסיקו גם כשהנערה החלה לרעוד ולהקיא מכאב.

ראש המועצה התבטא להגנתם ואמר שזה "בגלל לחצים בחברה הדרוזית".

לחצים? מזל שהם לא גרים ביפאן.

ואנתיאה לא מתארת הרבה מהאונס עצמו. היא היתה תחת השפעה בעת התקיפה, ואני יודעת שהיא חושבת שהכימיקלים אחראיים, לפחות בחלקם, לאירועים. בי יש חלק שמודה לאל על הכימיקלים האלו. יש לי חשש שהאונס היה מתרחש גם בלעדיהם, אבל אני תוהה עד כמה היא היתה חזקה לשרוד את המעשים ואת הזכרונות בלי ערפול של תרופות.

חוסר האונים, הזעם, הכאב, ההשפלה - כולם מפחידים אותי בסיפורים האלה. הנערה משולחן הביליארד אמרה: "קיוויתי שיהרגו אותי בסוף, כי ידעתי שלא יהיה לי כוח להתמודד עם החיים אחר כך". ואני מזדהה. יש דברים שאני לא יודעת איך חיים איתם אחר כך. יש כנראה כוחות שלא יודעים עליהם, כי כרגע אני לא מסוגלת לדמיין אותם.

המחשבה "לי זה לא יקרה" לא קיימת אצלי בהקשר הזה. יותר חזקה התחושה "זה בקלות היה יכול לקרות גם לי". מה ששמר עלי, שזה לא יקרה גם לי, לא היה רק מזל. מזל הוא פאקטור חשוב, אבל אנחנו חיות אבולציוניות. אנחנו מתקדמים קדימה עם למידה.

בגיל שמונה נשארתי בבית לבד עם חבר של אמא שלי. היא נסעה לעבודה, ואני הייתי צריכה ללבוש את התחפושת (קימונו טורקיז), לאפר את העיניים בקו שחור וללכת לבית הספר.

הוא היה איש גס. קולני, אדום פנים - בדרך כלל משתיה. אני לא הייתי ילדה נחבאת אל הכלים. לא אז. אהבתי את תשומת הלב, גם את זו הגופנית. אהבתי את ההתיחסות - גם אם לא תמיד נעימה. והסתקרנתי. כשהוא קרא לי למקלחת, כי המגבת נשארה בחוץ - רציתי להסתכל ולראות.

אבל ברחתי החוצה די מהר.

כשהוא הדביק אותי למיטה, והחזיק חזק, ולא יכולתי לקום, קצת צחקתי (כי זה רק משחק!) אבל קצת נבהלתי.

כי הוא יותר חזק.

וצעקתי.

"הצילו"

בהתחלה תוך צחוק,

והוא ניסה להגיד לי להיות בשקט

ואחר כך בקול

וכבר בלי לצחוק

כי זה כבר לא כל כך משחק

ואני לא באמת גדולה

ואני לא באמת רוצה להיות כמו הגדולים

והוא עזב אותי ורצתי לבית ספר.

זה היה תמרור אזהרה ראשון. בגיל שמונה. מבוגרים לא תמיד ישמרו עלי. אני צריכה לשמור על עצמי.

זה שלא נמשכתי לבנים "רעים" עזר גם.

פחדתי מהם. העדפתי את הבנים ה"טובים". אלו שמדברים בשקט, ולא מרביצים, ומאוחר יותר - אלו שאת מרגישה נוכחת בשיחה איתם, אלו שחשוב להם להיות יותר מוסריים, יותר נעלים.

קשה לי להגיד ממתי. אולי גם זה מהיסודי - בנים רעים עושים דברים רעים. עם בנים טובים אפשר לשחק.

התמרור האחרון הגיע בגיל שלוש עשרה, עם החבר הראשון. אסף היה מותק של בחור, בן שמונה עשרה אבל נמוך - קצת יותר גבוה ממני. הייתי חברה ראשונה שלו. בוגרת ומרשימה. והוא, חייל עתודאי. והיה כיף שיש לו אוטו, ושנוסעים ביחד לים, ושיוצאים ביחד לפאבים (אבל לא שותים, כי הוא נוהג ואני עוד קטנה), ולסרטים.

אבל להתנשק היה לא נעים.

עם הלשון שלו בתוך הפה שלי - איכס.

אולי זה היה מוקדם מדי, אולי לא אהבתי אותו באמת. אבל סבלתי את זה בשקט. גם את היד שלו, שטיפסה (אחרי חודשיים) לכיוון החזה שלי, סבלתי בשקט. ניסיתי להתחמק. אבל מעריב לנוער שתיאר את הבנות ש"עשו את זה" מוקדם מדי, כשלא היו בשלות - דיבר לי ישר לתוך הלב. כבר ידעתי איך זה לעשות משהו מוקדם מדי.

ומאז, נשמרתי. נשמרתי עד שיהיה אפילו קצת מאוחר מדי, רק שלא יהיה מוקדם.

ולילה אחד, עם האקס של החברה שלי, כמה שבועות לפני שגבי ואני הפכנו זוג, שכבנו, אקס ואני, באותה המיטה. והיה נעים. היו ליטופים נעימים, והיו דיבורים נעימים, שבאו בימים קשים ועצובים ומלאי דמעות. ואקס רצה, לא היה בזה ספק. הליטופים חרגו מגבול האיברים הניטרליים וכמעט הסכמתי. הסכמה של "טוב נו, אם כבר הגענו עד הלום, לא יפה מצידי לסגת עכשיו". ממש הסכמה של "לא נעים לי". אני לא מאמינה בעצמי כמה שזה מגוחך.

ואקס עצר.

"אם את לא באמת רוצה", הוא אמר, "אז אני לא רוצה שנמשיך. אם את לא באמת רוצה, זה יהיה אונס. ואני לא מוכן להשתתף באונס. אפילו אם את כן".

אילו הסכמתי, לא הייתי חושבת על זה כעל אונס. לא הייתי מאשימה אותו. לא הייתי מתלוננת עליו. הרי הסכמתי. אבל הוא צדק.

וסירבתי.

ואני תוהה כמה מעקמים עכשיו את האף למול השורות האלה, לועגים לחנן הזה, שהיה עסוק כל כך בלהרשים את הבחורה, שהוא הפסיד זיון.

הרשות הזו להגיד "לא", שמעולם לא פקפקתי בה, שמעולם לא חשבתי שאסור לי, והנה אני, בת למאה העשרים, צריכה נושא כרומוזם Y שיקריא לי את זכויותי.

איך מעבירים את הלמידה הזו הלאה? לחברה, לאחות, לבת? אין לי מושג. חלק גדול מההבנה שלי לא התנסח במילים. ההבחנה בין בנים "טובים" ל"רעים" לא בנויה על הגדרות, ואני אפילו לא בטוחה שהיא תמיד נכונה.

אולי יעלה מהטקסט הזה שאני מאשימה את המותקפות. שאני אומרת שהן לא נזהרו מספיק.

אולי הן באמת לא נזהרו, אבל האם מישהו מציע לא להעמיד לדין את הכייסים שברכבת התחתית? זה שאנחנו יודעים שהמקום מועד לפורענות, לא הופך את הפשע ליותר חוקי.

אין לי הרבה אמון במערכת המשפטית. "מוטב לשחרר עשרה אשמים מאשר לכלוא חף מפשע אחד" לא לוקח בחשבון את המשך המעשים של עשרת האשמים הללו, ואת העובדה שבסופו של דבר זה פוגע בעוד כמה חפים מפשע.

לאנתיאה וכל האחרות שלא חמקו מזוועה אני מאחלת כוח והתחדשות. לתוקפים שלהן אני מאחלת מצפון.

וכל השאר - אני מקווה שאתן שומרות על עצמכן. אין לי מושג איך משתקמים, ואני מקווה שלא אצטרך לגלות לעולם.

נכתב על ידי פארה ווי, 18/4/2006 04:53, בקטגוריות הרהורים
49 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-23/4/2006 00:13

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה