דברים שרואים משם

אמצע סמסטר אחרון ודי

תמיד אהבתי זמן. גם כמושא תיאורטי להרהורים, וגם כמוצר מעשי שמאפשר לי לעשות מה שבא לי.

בימים אלו איןלי הרבה לא מזה ולא מזה.

מטלה אחת הגשתי בתחילת השבוע, ואת שאר השבוע עברתי בנסיונות נואשים להספיק כמה שיותר מהשניה תוך כדי ימי עבודה, ריקודי בטן, שיעורים רגילים וגם שיעורי איטלקית שהתחלתי לתת לאנט.

אנט היא מה שנקרא "אמא נשארת בבית", ואלזה, בתה המתוקה בת הארבע (אגב, גיליתי כלל מדאיג: הורים נחמדים מייצרים ילדים מעצבנים, הורים קשוחים מייצרים ילדים חמודים. מה יעלה בגורל ילדיה של חננה שכמותי?) מתלווה אליה רוב שעות היום. גם לשיעור היא התלוותה, אם כי בלווית אבא שלה, כדי שלא תפריע לשיעור. וכך התמלא הבית אורחים שגרמו התרגשות עזה לכלבים.

למרבה המבוכה, הבית היה מטונף ומלא שערות כלבים על הרצפה, כי, כמו שכבר תיארתי, אין לי הרבה זמן ולכן עבודות הנקיון הוזנחו.

ובכל זאת, ההורים התעקשו להסיר את נעליהם בכניסה ודרשו גם מהילדה לעשות כן.

הילדה סירבה.

לא רצינו לחתור תחת סמכות ההורים, אבל רמזנו בעדינות שאולי יש לה סיבה טובה.

ההורים לא ויתרו.

וכך התרוצצה אלזה המסכנה על רצפה שעירה ופרוותית וניסתה להתחמק מליקוקים רטובים ומהבילים. הברווז שמח לגלות שרצה הגורל ועשה ילדים בני ארבע בדיוק בגובה המתאים לו וללשונו.

לשיעור הבא אני אצטרך להתכונן יותר טוב.

בעבודה עדיין לא נעים לי. העצבנייה בבירור לא מסמפטת אותי. האחרים - אלא אם כן אני נתקעת להם מול הפרצוף (ולפחות אז הם נחמדים) - מתעלמים ממני. עד עכשיו ישבתי בחדר נפרד מהם, אבל לרוע המזל הטלפון שם התקלקל (יחד עם עוד 200 טלפונים באוניברסיטה) ואני גורשתי חזרה לחדר עם כולם.

במחשבה לאחור, אני נזכרת שהעצבנייה היתה, מדי יום ביומו, בראשית חודשי עבודתי, מספרת לי על משרות חדשות שנפתחו באוניברסיטה. רובן מציעות משכורת גבוהה הרבה יותר.

למרבה הצער הן כוללות יותר שעות עבודה (שאסורות עלי, לפי הויזה) או כוללות עבודה מרנינה ומלבבת כמו סיסטם אדמיניסטרטור. מהסוג שגורם למילים "טוב לי מותי מחיי" להשמע אמינות.

אני מתנחמת במחשבה שאני לא עובדת שם כל יום, שיש לא מעט אנשים בעולם שכן מחבבים אותי, ושיש תקווה שגרג ימצא לי עבודה אחרת, עם הכנסה גבוהה יותר, ובתנאי הויזה שאחרי סיום לימודיי יהיה לי מותר לעבוד בה.

ובהזדמנות זו אתרברב (כי זה הבלוג שלי ומותר לי) ואספר, שגרג קרא את עבודת ההגשה שהגשתי לו, ואמר שהוא ברמה של פתיחה של דוקטורט. שהשפה, ההתנסחות, המבנה והרעיונות בו הם ברמה מתאימה לדקטורט, ואנשים עובדים חודשים כדי להשיג את זה.

טוב, בסופו של דבר אני הרי כותבת. רק לא בשפה הזו.

שאר חברי לכיתה לא השיגו תוצאות כאלה, ואחת מהן, אוסטרלית צחקנית, הגיעה לדמעות לשמע הביקורת על העבודה שלה.

כולנו קיבלנו את הביקורות בפורום מצומצם, ולא הבנתי שזה מה שקרה. חשבתי שהעיניים שלה אדומות מאלרגיה או משהו, ולכן התבדחתי ונזפתי בגרג ובעוזרת שלו על שהם קשוחים מדי וגרמו לה לבכות.

ורק אחר כך הבנתי שהיא באמת בכתה.

למחרת היא התקשרה לבקש ממני עזרה, וניצלתי את ההזדמנות להתנצל על הבדיחה שלי. הסברתי לה שלא הבנתי נכון את הסטואציה, ואם הייתי מבינה לרגע לא הייתי חושבת להתבדח בנושא.

וגם עזרתי לה, אז אני לא חושבת שזה ייגמר בעוד בנאדם ששונא אותי.

כדי להוסיף שמחה לחיי, גיליתי בסופר מרקט גלידת סויה, גבינות סויה, ויוגרט סויה לא-ממותק שאפשר להוסיף למרק כמו שאני אוהבת. מה מעט דרוש לו לאדם. וגם, גיליתי גבינת שמנת לבנה של שומרי משקל עם טעם דומה לתשע אחוז האגדית. נכון שכרגע אני בלתי סבילה ללקטוז, אבל:

א. אולי זה יעבור

ב. גם אם לא, לפעמים מותר קצת.

בשבוע הבא אני עובדת כל השבוע, חוץ מיום השואה. השנה הוא נפל על יום הזיכרון האוסטרלי. לאוסטרלים יש קרב אחד שהם נזכרים בו - קרב אחד על איזה חוף מאוס בטורקיה.

חשבתי על משהו. ההגדה של פסח, כל המטרה שלה - לספר את סיפור העבדות ויציאת מצריים. ובעצם, יום השואה ויום הזכרון עושים את אותו הדבר. מספרים את סיפור מחנות הריכוז והרדיפות של הנאצים, ואת מלחמות ישראל והנצחונות. אני חושבת שהשואה מוחשית לנו הרבה יותר מעבדות מצריים, שזה מובן, אבל קצת מזעזע לחשוב שבעוד אלף-אלפיים שנה, השואה תראה מוחשית כמו יציאת מצריים.

אני מניחה שככה זה.

סבא של גבי בבית חולים, הוא אובחן עם סרטן המעי הגס. רוב בני המשפחה מתמודדים בסטואיות עם החדשות. עוד לא מדברים על זמן שנשאר, מדברים על מסלול טיפולים. חשבתי על זה שגם עם אבא שלי לא דיברו על זמן שנשאר, אלא על טיפולים. תקווה מזוייפת אולי. אולי חוסר אומץ להרים ידיים. לא יודעת. אבא שלי בטח היה שמח לשמוע שאני מתכתבת עם אמא שלי, ושהיא מתאמצת להיות נחמדה. מצד שני, אולי בלי הפטירה שלו - זה לא היה קורה.

פתאום קלטתי משהו בשבועות האחרונים - ורובכם תחשבו שזה דבר טרוויאלי לגמרי, אבל הנה, לקח לי איזה עשרים ושמונה שנים.

לא כולם רוצים להיות הורים טובים.

זה לא מעניין את כולם.

יש אנשים, שרק רוצים שהילד שלהם יגדל כבר ויעזוב אותם בשקט.

ואמא שלי היא אחת מהן.

ההארה באה לי כשהקשבתי לשכנים ואיך הם מדברים עם הילדים שלהם. ברור שהם לא חושבים שזה דיבור שטוב לילדים לשמוע, ושזה בונה להם אופי. זה פשוט לא מעסיק אותם.

אז יצאה לי כזאת אמא. נו, מה לעשות.

אני חושבת שהיא גילתה, בדרך הקשה, שזה לא משתלם, ועכשיו היא מנסה (בדרכה המגושמת) לתקן. הדרך מאד מגושמת, ומן הסתם יהיו לה נסיגות. אבל ככה זה. אי אפשר להסתכל כל החיים על הקלפים שלא קיבלתי. בנתיים יש לי את גבי, ויש לי אותי. והחל מהיום - גם יש לי מוצרי חלב ללא חלב.

אנחנו מחפשים עוד אוטו לקניה, ונבקש מפיטר עזרה בבחירה.

זה מסביר למה שורף לי ריח של סחוג בגרון.

ישבנו, אנט ושאר הפורשות, וניסינו לתכנן אילו ריקודים נרקוד בפסטיבל בעוד כמה שבועות. היתה התלבטות, האם להופיע בטקס הסיום - והוחלט שלא. בשנה שעברה טקס הסיום סבל מלקות אירגונית קשה עד קשה מאד. סדר ההופעות היה בבחינת חידה, וכשנשאלו המארגנים - "אבל איך נדע מתי תורנו?" הגיעה התשובה: "כשתשמעו את השיר שלכן מתנגן". לא היו שום אמצעי תאורה, שזה קצת מבטל את העניין בריקוד (אולי בגלל זה נושא הפסטיבל השנה הוא "אור"), והיה קור אימים. גלנמרי - "אחרי עשרים דקות של ריקוד עדיין אפילו לא התחממתי. אחד הצופים העיר לחברו - תראה איזה יופי, איך היא מרעידה את כל הגוף. ואני סיננתי - אני רועדת מקור, אדיוט". וגלנמרי בדרך כלל לא מקללת. ככה שבאמת היה גרוע.

הוחלט שלא.

כעבור שעות מספר עברנו לדבר על תלבושות.

"חשבתי על תלבושת נהדרת לטקס הסיום" - אמרה לנו אנט בהתלהבות.

"טוב, אנחנו לא נעשה ריקוד רק בגלל שיש לנו תלבושת בשבילו", הבהרתי את סדר העדיפויות.

לפי המבטים של כולן הבנתי שפספסתי את כל מהות סדר העדיפויות.

התלבושות בהכנה.

היו כאן כמה פוסטי טיולים ולא הייתי מסוגלת לקרוא מרוב קנאה. אלפיים ושמונה זה עוד המון זמן. אני חייבת לצאת לטיול פה, ואוי לו לקנגורו שינסה לעצור אותי.

יש משהו מבעס בלחיות במקום בלי עונות, אפילו אם זו כל הזמן העונה שואהבים. ככה זה, בשביל אביב - צריך גם חורף.

נכתב על ידי פארה ווי, 22/4/2006 09:20, בקטגוריות דע את עצמך
38 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/4/2006 14:19

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה