העיקר הבריאות

החום לא עוזב אותי.

חום נמוך, בעיקר בערב, אבל מספיק בשביל להפיל את האנרגיות שלי לכל היום. חולשה, עייפות, כבדות, כאבי ראש, חוסר ריכוז.

אתמול נסעתי לבית החולים, מתוך תקווה שתהיה להם גישה לתוצאות בדיקות הדם. לא היתה להם. אבל לפחות אין לי יותר נוזלים בריאות. על החום אמרו לי שהוא נמוך, ובגדר הנורמלי, ושעדיף ליצור קשר עם הרופא המטפל. יצאתי משם בהרגשה של היפוכנדרית סטייל יורם מקרובים קרובים, וברחתי כל עוד נפשי בי הביתה.

בחיי, אין דבר שמאוס עלי יותר מאשר להיות חולה.

אחרי כמה ימים שהעצבניה התנהגה אלי בגועליות גוברת והולכת, היא פתאום שינתה פניה ועברה להתנהג אלי בחביבות מעושה.

בימים אלו הגיעה לסיומה תכנית ריאליטי ששודרה כאן - בטח כבר שמעתם על הביגסט לוזר. ובכן, זה היה הביגסט לוזר האוסטרלי (ותאמינו לי, הקילוגרמים שרצו בתוכנית הזו היו גורמים לכולם לחוש כחושים יותר מאי פעם). כמו בכל קבוצת אנשים, גם כאן היו הטיפוסים הרגילים - השחצן התככן, הביצ'ית, הרגיש השקט, הכוסית, וכו' וכו'.

(אין לי כוונה להלאות אתכם בלוח השידורים האוסטרלי, בחיי. יש לי פואנטה)

האנשים בתוכנית התפלגו לשתי קבוצות מדוייקות: קבוצה אחת של אנשים שאני חיבבתי והעצבניה תיעבה, וקבוצה אחת שעוררה בי גועל אף יותר מבישול פולני אותנטי, שהיו יקירי ליבה של העצבניה.

ואז הבנתי.

אני לא מסוג האנשים החביב על העצבניה.

ובמקרה הזה, זו מחמאה.

(מחמאה או לא, אני מאד אשמח אם תיקרה על דרכי עבודה מכניסה יותר, שבה אין אנשים שמתעבים אותי על לא עוול בכפי. זה לא כיף לי לעבוד באווירה הזו. מזל שזה רק פעמיים בשבוע, ומיד אחר כך אני הולכת לריקודי בטן, שם מחבבים אותי מאד)

מזמן לא הצגתי בפניכם את עבודותיו של גבי (אולי כי מזמן לא היו כאלה). ובכן, שולחן התפירה הזה נקנה מהשכנים ליד (לא ההיא עם הבעל השיכור, אלו מהצד השני) שם עברה הסבתא לבית אבות ורהיטיה עברו אלינו. שולחן התפירה היה ברוך-פוטנציאל, אבל היו לו שתי מגרעות עיקריות:

- הידיות הלבנות שלו היו על גבי מגירות לבנות

- משטח העבודה שלו צופה בטפט מתקלף בגוונים של כתום, ורוד-זועק, סגול ואדום. זוועה שכזו אי אפשר אפילו לדמיין.

גבי ציפה את המגירות בפאנל דק של עץ, ואת משטח העבודה בהרבה פאנלים כאלו. צבענו את כולם בגואש טורקיז (שעבר להיות צבע-הנושא אצלנו בבית). התוצאה לפניכם.

אני מאד מרוצה, וסוף סוף יש לי מגירות לציוד ריקודי הבטן שלי.

אני חושבת שהגיע הזמן להפריד בין אמא שלי "האמא" לבין אמא שלי "האדם".

אמא שלי "האמא" בעצם לא היתה קיימת רוב הזמן.

אמא אמורה להיות דמות מטפחת, מזינה, אוהבת, מחנכת. מאמא שלי קיבלתי פירורים של כל הדברים האלה. פירורים שאפשר לקורא להם מוליקולות - היחידה הקטנה ביותר של החומר, ששומרת על תכונות החומר.

אולי בקשר המחודש איתה היתה לי תקווה לקבל קצת יותר מאותם פירורים.

יש כמה בעיות בתקוה כזו - ראשית, מי שלא נתנן עד עכשיו, סביר שלא ייתן גם בעתיד. אישה שמכירה בחסורונותיה וטעויותיה ורצה לתקן ורוצה להשתנות - זה דבר אחד. אישה שלא מכירה בשום טעות, ומבחינתה הכל גורל ואין לה שליטה על כלום ואין שום טעם בלנסות לשנות - אישה כזו גם לא תשתנה.

עוד בעיה היא העיתוי. אני לא חושבת שבשלב הזה של חיי, מחיאות הכפיים של אמא יתנו את אותה תחושה כמו בגיל שלוש, ארבע, עשר. בשלב הזה, הערכה של אמא היא חשובה, אבל לא חיונית.

אני חושבת שאמא שלי בשום שלב לא רצתה להיות אמא. היא רצתה שאני אהיה גדולה כבר, לעזאזל, ואעזוב אותה במנוחה עם כל הצרכים שלי והרצונות שלי והדברים הילדותיים האלה. בגיל העשרה שלי, כל אדם שהיא היתה פוגשת (גם בנוכחותי) והיה שואל אותה איך הולך לה עם הילדה (אני, כמובן), אמא שלי היתה נאנחת מקרב לב ואומרת: "איזה מזל שהם גדלים". היא לא סבלה את הרעיון של להחזיק ילדה בבית.

עצות אמהיות אני לא מתכוונת לקבל ממנה, ולא אתייחס אליהן בסובלנות. עצות, לדעתי, יכול לתת מי שהצליח. אמא שלי יכולה לתת לי עצות רק ב"איך לחרב לעצמי את החיים באופן יסודי".

אז הסיכוי שלי למצוא כאן "אמא" הוא די אפסי.

הקשר ממשיך כאן עם האדם. והאדם שבתוך אמא שלי לא מוצא חן בעיני. היא אישה ששומרת על מגע רופף עם המציאות (את אבא שלי ז"ל, האדם היחיד שאהב אותה, היא מתארת כמנוול שקרן ורשע), שמאמינה באמונה שלמה שאין לה שום שליטה על חייה, שמאמינה בכל ליבה שכל הרע בחייה נובע מכוחות עליונים ועין הרע, ושאין לה מושג קלוש ביחסים עם בני אדם. היא מרשה לעצמה לומר ולשאול דברים שמכאיבים, מרגיזים ומרחיקים ממנה את הסובבים אותה, היא מרשה לעצמה לתת הנחיות מבלי שהתבקשה, והיא לעולם לא מודה, גם לא בפני עצמה, במה שמתרחש בתוך ראשה.

אז נשאר לי כאן קשר עם אישה שאני לא מחבבת, קשר שלא נעים לי, לא תורם לי שום דבר, ועיקר תפקידו, כך נראה, לספק לאותה אדם-אמא תחושה של "לא לבד בעולם". אני חושבת שמה שמניע את הקשר מצידי, זה הרצון לברר כמה שיותר פרטים על ההסטוריה המשפחתית. הרבה דברים שם לא מובנים לי, ואני עדיין מחפשת את התשובות.

ממש לא בא לי לקרוא תגובות שימליצו לי לסלוח לה, לוותר לה, להבין אותה, לקבל אותה וכאלה מן. אני מראש מודיעה, אני לא אענה לתגובות כאלה. נמאס לי להסביר את עצמי ונמאס לי שמאשימים אותי.

תודה מיוחדת לאותו קורא, שאמנם אף פעם לא ראיתי בתגובות, אבל בא לבקר באוסטרליה ושלח לי שני ספרים מרתקים בעברית: "נחל קופר" (ספר מצמרר על המסעות אל מרכז היבשת בסוף המאה התשע עשרה) ו"מסר האנשים האמיתיים" (אשנב לתרבות האבוריג'ינית).

תודה רבה לך, קורא יקר. עשית לי את היום.