חֵברה טובה

יש לי הרגשה שאנשים מחפשים קירבה אינסופית, אינטימיות מקסימלית, כזו שמשאירה אפס מרווח בין הנשמה שלהם לזו של היקרים להם.

או אולי זו רק אני.

בכל אופן, יש לי גם הרגשה שזה לא עובד. שבנאדם לא מצליח אפילו לחיות בשלום עם עצמו, קל וחומר עם סביבה. כשנוצרת חבורה אני תמיד מצפה בחרדה לרגע שבו היא תתפרק.

הפורשות של ריקודי הבטן, הבנות של אנט, כבר בקשר כמה וכמה שנים. מי יותר, מי פחות. ומי הרבה פחות? אני. היתרון בלהיות זו שהכי-פחות, הוא שאין עלי מטענים. מה שאני מביאה זה מה שיש. אני צ'ק פתוח, דף חלק. סותמת את הפה כמה שיותר חזק, לא לתת להערות ציניות לברוח החוצה ולהרוס את התדמית החביבה והמבינה שאני מנסה לבנות לי. אולי מבחוץ זה יידבק אלי פנימה. מקבלת עזרה בתודה, מקבלת בתודה גם תלבושות ותכשיטים. מכינה חומוס למי שמבקשת. מלמדת איטלקית. יש כאן חברה, שאספה אותי פנימה. ואני לא רוצה לחזור ולהרגיש לבד.

והנה נשלח מייל אחד, שהכעיס אחת מהבנות, והיא בתגובה השתלחה בלשון מנומסת באחרת, לא זו שהרגיזה אותה מלכתחילה - אלא חברה טובה שלה. ואנט מיד נחלצה להגן על המותקפת, והמותקפת החזירה במייל זועם משל עצמה.

התחלתי להרגיש את עמודי השיש רועדים. ולחזור לקבוצת הריקוד הישנה כבר אין לי חשק.

בערב נפגשנו לשיעור. האווירה היתה מתוחה ומעיקה, אפילו בשבילי, ואני לא הייתי חלק משום מייל מותקף או מתקיף. כפיתי על עצמי לא להתערב. לכל היותר התנצלתי שאני, בתור ההכי חדשה, מעכבת את קצב הלימוד של כולן, והבטחתי שלהבא אשתדל.

אחרי כמה דקות מתוחות, פנתה המתקיפה האחרונה אל ה"מתקיפה" הראשונית (המרחאות הן מפני שלא היתה כאן כוונת תקיפה) בנוכחות כולנו, ושאלה:

"שנדבר על האימייל?"

וה"מתקיפה" הראשונית ענתה - "כן. מתי, עכשיו או אחרי השיעור?"

המתקיפה השניה השיבה שעדיף עכשיו וזה יטהר את האווירה.

הראשונית שאלה מי מתחיל.

השניה נתנה לה את זכות הבכורה.

כל אחת הציגה את עמדתה, לא בהתגוננות, אלא בתיאור אישי של המאורעות.

"אחרי שחזרנו מהשיעור של יום שישי", הסבירה גלנמרי, הראשונית, "חשבתי קצת ואירגנתי את המחשבות במייל. לא היתה כאן כוונה לפגוע. זה היה הסדר שבו דברים עלו אצלי".

"אחרי שקראתי את המייל שלך", אמרה השניה, "הרגשתי נזופה. וכעסתי שבחרת בפורום אימייל לכולן לנזוף".

"המייל שלך לברנדה פגע בה מאד, וגם בי", אמרה גלנמרי הראשונית. "ברנדה עמוסה מאד, והיא עושה כמיטב יכולתה."

"אחרי שקראתי את התגובות למייל שלי", אמרה השניה, "היתה לי הארה, והבנתי שלא הייתי צריכה לכתוב דברים כאלו. הגזמתי, ואני מתנצלת".

"אם ככה, תעשי לי טובה", ביקשה גלנמרי (הראשונית), "תתקשרי לברנדה ודברי איתה על זה. תגידי לה את מה שאמרת לי. היא מאד נפגעה".

"בסדר", אמרה השניה.

כולן עמדו במעגל (כולל אותי). "מה נעשה עכשיו?" שאלה אנט בגועל, "חיבוק קבוצתי או משהו כזה?"

אני מייד קפצתי בשמחה. "כן! כן! חיבוק קבוצתי!" אנט השמיעה קולות מחאה אבל עשינו חיבוק קבוצתי. ואז השניה צבטה את אנט בתחת.

"איי! את רואה! זה מה שקורה בחיבוק קבוצתי!" רגזה אנט.

"זה קורה רק לאנשים מסויימים", הרגעתי אותה.

מעולם לא ראיתי חבורת נשים פותרת בעיות בצורה כל כך נכונה.

אין לי ספק, שלמרות כל ההבדלים ביננו, אני בחברה טובה.