דברים שרואים משם

תאים לבנים ומין נקבה

למרות החשש הכבד, לא התגלתה אצלי בבדיקות הדם שום מחלה נדירה ואקזוטית שעושה בי שמות.

במקום זה, התגלתה ספירה נמוכה של תאי דם לבנים, ואינפלואנזה.

אינפלואנזה, למי שלא מכיר, היא השם הלטיני (וגם האיטלקי. מי אמר שהשנה וחצי האיומות האלה היו לחינם) של שפעת.

שפעת היא לא הצטננות, היא מחלה שהגורם לה ויראלי.

כלומר, כל האנטיביוטיקה בעולם לא תצליח לרפא אותה, ולכן טוב שאני לא לוקחת ממנה.

התאים הלבנים קצת מלחיצים, אבל הנטורופאט הבטיח לעזור.

הרופא הקונבנציונלי רשם לי מנוחה רבה ושתיה רבה גם כן. אם הרופא רשם, מי אני שאתווכח - ולכן קיצצתי את משמרותי בעבודה.

בניגוד גמור להמלצת הרופא, עמדה ביקורת הדירה. ביקורת דירה היא חלק מהחוק להגנת המעורבים בשכירת נדל"ן, ואמורה להתרחש מדי שלושה חודשים. לשמחתי, במשך השנה ורבע האחרונות היא התרחשה רק פעם אחת. ולמה זה אני שמחה? כי אמנם אנחנו דיירים למופת ששומרים על הבית, גוזמים את הדשא (המתייבש, כי אין לנו חשק להשקות), לא מקשקשים על הקירות (שהגוון שלהם מכונה "אפור-דיכאון-קליני") ולא מפזרים בדלי-סיגריות, אבל יש לנו שני כלבים.

לפי החוזה, אסור לכלבים להכנס לבית ומקומם בחצר בלבד.

חוזה זה יופי, אבל הכלבים שלנו הם כלבי בית והברווז מוצא את מתחת-למיטה מקום בטוח ומנחם, ולא יעלה על הדעת שנגרש אותם החוצה.

יש לדבר השלכות ישירות על חיי היום-יום שלנו. למשל, שנים מהחדרים בבית מכוסים שטיחים. נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר בשטיחים היותר-מכוערים שעלה ביד המין האנושי לייצר, והם בעיקר מזכירים צואת חזירי-ביצות, ונתרכז בעובדה ששטיחים ושיער-כלבים מושכים זה את זה בעוצמה שאין למצוא כדוגמתה, גם לא בטלנובלות הדביקות ביותר. לפיכך, הכלבים אינם מורשים להכנס לחדרי השטיחים.

ומכאן, ששני חדרי השטיחים אינם יכולים לשמש חדר שינה (כי מה יעלה בגורל הברווז? תחת איזו מיטה יישן?).

וזה חבל, כי החדר הכי גדול והיחיד שאינו פונה אל הכביש, משוטח הוא.

בעיה קלה נוספת, היא הצורך להבהיר לכלבים את האיסור להכנס לחדרים המשוטחים.

הכלבים לא ממש מקשיבים לנו.

ולכן, את הכניסה לכל חדר משוטח, חוסמת מזוודה. אדם המבקש להכנס נדרש לדלג מעליה, על הכלבים נאסר.

לפחות את המזוודה הם מבינים.

ועוד בעיה קטנה, היא עניין הביקורות. בבוא ביקורת, יש לארגן את הבית כך שייראה כאילו טלף כלבי לא דרך בו מעולם.

כלומר, צריך להוריד למטה את המיטה של הצפרדע (לברווז, כזכור, אין מיטה. הוא מסתפק במתחת-למיטה שלנו), את קערות האוכל והמים של הכלבים, ואת כל צעצועיהם.

וגם, צריך לנקות את הבית משיערות.

כלומר, לשאוב, לשטוף, לנפנף וכו'.

כל הלילה היו לי סיוטים שהביקורת כבר הגיעה, והבית לא שאוב. כשהתעוררתי, נזכרתי שמילא השאיבה (היו לי כמה שעות), אבל דלת הרשת המובילה לחצר האחורית מכילה גם דלת-כלבים שאי אפשר לטעות בה.

אילו היה גבי בבית, היה בוודאי בתוך שניות מנסר חתיכת דיקט במסורו החשמלי החדש (או אולי בזה הישן? או זה שהוא קנה באמצע? אני כבר לא עוקבת), ממסמר אותו לדלת הכלבים, ומסתיר את העבריינות שלנו מעין רואה.

אבל אני?

בצר לי, חיפשתי קרטון שאפשר להדביקו על הדלת.

ברם, כל הקרטונים בבית מקורם במכשירים שנקנו, וביום מן הימים ישמשו לאריזת אותם מכשירים, עת נעבור דירה.

מצאתי ערימת ניירות עיתון, שבהדבקה מסויימת אפשר להשתמש בהם להסתרת דלת הכלבים. נשאר רק להצמיד אותם לדלת הרשת.

בנגריה של גבי מצאתי אקדח סיכות גדול ומבטיח.

הצמדתי את הנייר אל הדלת ביד אחת, ואת אקדח הסיכות אל הנייר ביד שניה.

לחצתי.

האקדח לא התרשם.

לחצתי חזק יותר.

האקדח דחק החוצה סיכה אחת.

המשכתי ללחוץ, והאקדח ירק את הסיכה על המדרגות.

חזרתי על הנסיון כמה פעמים, ולבסוף, בלחץ של שתי ידיים ורגל, הצלחתי להדק את החלק העליון של הנייר את דלת הרשת.

ואז, לצערי, אזלו הסיכות.

נסיונותי לאתר סיכות נוספות נשא פרי, אבל אלו סירבו להכנס למהדק.

התייאשתי מהרעיון. החלטתי לחסום את דלת הכלבים בחתיכה קטנה של דיקט, ולהמציא סיפור מתקבל על הדעת שיכלול חבר שנתן דלת רשת ישנה והיה בה פתח לכלבים שלו, אבל חסמנו אותו מפאת כלבינו-שלנו.

(סיפור, שבעיה גדולה להאמין בו. בעיקר אחרי שרואים את סדנת הנגרות המאובזרת-להפליא שגבי מחזיק מתחת לבית. אבל סוכני נדל"ן לרוב אינם חשדניים והם ממהרים לחזור למכוניתם, במיוחד כשכלב דוחק את חוטמו במעלה אברי הרביה שלהם)

כדי לחסות את דלת הכלבים, לא נותר לי אלא למסמר את חתיכת הדיקט אל דלת הרשת. מצאתי את הפטיש (משימה לא קלה) ומסמרים קטנים שנראו לי מתאימים, ופניתי אל הדלת.

נדמה לי שאפילו זמזתי את שיר המלאכה האולטימטיבי - "פטיש, מסמר ניקח מהר, לה לה לה להלה".

כעבור כמה מכות פטיש נפל לי המסמר, מעוקם משהו, אל מתחת למדרגות.

גורלו של המסמר השני לא שפר.

חזרתי לנגריה והבאתי קופסת מסמרים גדולים ושמנמנים. כאלה שלא יתעקמו בקלות ממכות פטיש חלושות של בחורה שאין לה מי-יודע-כמה תאים לבנים.

שוב ניסיתי למסמר אחד מהם, והרגשתי, יוצאת צה"ל שכמוני, מדריכה בצופים, שעשתה את טרק האגמים הקפואים בנפאל, ועבדה בתמיכה טכנית של חומרת-מחשבים, הרגשתי כל-כך נקבה.

(להגנתי, זה לא קל למסמר משהו אופקי בגובה הרצפה, עוד לפני ארוחת הבוקר!)

אחרי כמה דקות של מאמץ וחבלות קלות לאצבעותי, פיסת הדיקט מוסמרה להפליא וחסמה כל אפשרות של ברווז או צפרדע להדחק לתוך הבית. נייר העיתון הסווה את קיומה של דלת הכלבים, וליתר בטחון סגרתי את הדלת האחורית שתסתיר את דלת הרשת.

הביקורת עברה בשלום.

מקווה שהיה לכם יום עצמאות שמח.

נכתב על ידי פארה ווי, 4/5/2006 03:25, בקטגוריות כלבים גידלתי ורוממתי, מלחמתי בבירוקרטיה, אוסטרליה - הצד האפל, דע את עצמך
28 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-7/5/2006 15:17

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה