דברים שרואים משם

פוסט משעת לילה מאוחרת

אצלכם צהריים, ואני כבר כמעט בחצות.

גשם מתלבט מעל העיר כבר כמה ימים. האהוב שלי כבר ישן, מכורבל בצלעות כואבות ממכה בעבודה, ואני לא מצליחה לישון.

ימים של אבל, אני חושבת. הילדות שלא היתה ולא תהיה. היה יכול להיות כל כך כיף. אפשר היה לשחק איתי, לשיר איתי, ללמד אותי לרקוד. ובמקום זה נתקעתי עם אישה, שסירבה להכיר בילדות שלי. שבעיניה, הייתי מבוגרת שרק עושה הצגות. מתפנקת. תתבגרי כבר. תתלבשי לבד. תתנהגי כמו גדולה.

למדתי (מרצוני) לשטוף כלים בגיל חמש. עם שרפרף קטן שיגביה אותי אל גובה הכיור.

הדחיפה הזו לגדול, להתבגר. אולי חלק בא ממני, אבל היא סירבה להכיר באפשרות אחרת.

אני כועסת עליה, כועסת על ההפסד הזה, על האובדן, שאין לו תחליף.

גיל חמש.

נדמה לי שלא כולם מכירים את הסיפור, אולי זה זמן טוב לספר אותו שוב.

אני רוצה לעשות את זה בצורה אינטראקטיבית. השאלות ינוסחו לאלו שיש להן ילדים, אבל כולם מוזמנים לענות. על מה שעשו לכם כילדים. על מה שנראה לכם צריך לעשות עם ילדים. על מה שהורים אחרים עושים.

בת כמה היתה הבת שלך כשהשארת אותה לבד בבית, בפעם הראשונה?

את לא זוכרת? בערך. שתים עשרה?

שמונה?

אמא שלי השאירה אותי לבד בגיל חמש.

הפעם הראשונה לבד בבית, היא היתה ביום או בלילה?

אצל אמא שלי, בלילה.

היא היתה צריכה לצאת לקנות נפט, לתנור. שנות השמונים.

היא היתה משכיבה אותי לישון.

לובשת מעיל,

יוצאת, ונועלת את הדלת.

מה עושה ילדה נורמלית בת חמש כשמשאירים אותה לבד בבית?

אני בכיתי.

מפחד. פחדתי להיות לבד.

פחדתי מגנבים. (גנבים! איזה גנב בר דעת ייכנס לדירה של עולה חדשה?!)

פחד התעורר אצלי מדי יום, מדי לילה. גרנו על הכביש המוביל לבית החולים. רעש של אמבולנסים לא הפסיק. אנשים שעומדים למות. פחד.

נניח שאת, אמא, חוזרת הביתה ומגלה שבת החמש שלך, שהשארת לבד בבית בלילה, בוכה.

מה תעשי?

האם תתעלמי?

האם תאמרי מעבר לדלת: "זהו, חזרתי. נגמר."?

האם תיכנסי לחדר הילדים ותאספי את הילדה המפוחדת אל חיקך, לנחם אותה? להרגיע אותה?

לא אמא שלי.

אמא שלי נכנסה ישר לחדר השינה שלה. ישר אל הארון. ישר אל החגורה הצהובה מפלסטיק קשיח.

ומשם, אל החדר שלי. בקללות, במכות, עד שהבכי נפסק.

(איזה ילד מפסיק לבכות מרוב שמכים אותו? במקרה שלי, זו היתה הסרעפת שנכנסה להיסטריה, הגבילה את הנשימה, וגם את הבכי. לא, אמא. המכות לא הרגיעו אותי.)

ופעם אחת, היא הכינה לי תה, אחרי המכות, וישבנו ליד השולחן במטבח. אני עם סריטה על הזרת, מצריבה של החגורה. שתיתי, בזהירות, כי הנשימה שלי עוד לא סודרה. והיא אמרה משהו.

אני לא זוכרת מה היא אמרה.

אני ציפיתי להתנצלות, לאמירה כמו "את לא אשמה שבכית, אל תצטערי שבכית".

אני לא זוכרת מה היא באמת אמרה. אני זוכרת שזה לא היה מה שציפיתי.

זה לקח אולי שני לילות כאלה, ואני למדתי לבכות בשקט.

ואחרי שנים, אחרי יותר מעשר שנים, היא זכרה את זה. היא זכרה את העיר שגרנו בה אז, זכרה "איך את היית, מנוולת שכמוך, צורחת כאילו שוחטים אותך, מעירה את כל השכנים".

השכנים?

עכשיו, כשאת לבד ומחפשת מישהו שישאל לשלומך, מישהו שיתעניין בחייך, מישהו שיקל עליך את הבדידות,

לכי בקשי את השכנים.

לא, עוד אין לי ילדים. אבל יהיו.

ויהיה כל כך כיף.

גם כשדברים הולכים טוב, כשמשחקים, כשלומדים שירים, כשקוראים סיפורים.

וגם כשלא. כשצריך לשים גבול, לחנך, לעשות תרשים עם מדבקות טובות ומדבקות רעות, כשצריך לנזוף.

כי ברור לי כבר עכשיו, שילדים הם ילדים. לא מבוגרים בתחפושת.

כי ברור לי כבר עכשיו, שהקשר שלהם איתי הוא לא חובה, הוא תהליך שמתחיל מההתחלה.

היה יכול להיות נהדר אז, השנים האלו.

לא יהיה לזה תחליף.

לא נעים לי להסתכל על חגורות. אני משתדלת לא להיעזר בהן. לא נעים לי לגעת באלו של גבי.

אולי אין טעם באבל, אולי כבר מאוחר מדי. אולי הסביבה היתה רוצה שאני אגמור עם זה כבר ואגיע לשלב של השלמה. למי יש סבלנות לאנשים שלא שלמים עם עצמם, לא חפים מצלקות, לא מספרים אנקדוטות משעשעות.

והרי לכאורה הכל בסדר. בעל אוהב, שני כלבים, שני רכבים, עבודה מכניסה, ציונים גבוהים. צ'ק-ליסט שכולו סימני וי.

תפאורה למה שמציק בפנים בצביטות קטנות, בכל פעם שעובר ילד שנהנים מהילדות שלו:

לי זה כבר לא יקרה.

נכתב על ידי פארה ווי, 13/5/2006 16:20, בקטגוריות משפחה לא בוחרים
59 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי בעבודה ב-7/9/2006 01:58

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה