קופרה עליך - משהו שונה לגמרי

על אמא שלי אני עוד אספר, ומן הסתם בתהליך העיבוד של המשפחה-שלא-בוחרים שהוגרלה לי יעלו עוד פוסטים מרנינים כמו זה האחרון, אבל עכשיו נעבור למורשת אוסטרלית משובחת, באדיבותו של אחד מקוראי ששלח לי את הספר בדואר.

"נחל קופר". צבי, אבא של גבי, קרא את הספר הזה, וכל נימי נפשו זעקו - "אוסטרליה!".  אני אוהבת את צבי מאד-מאד, אבל איך הספר הזה עשה לו חשק לגור באוסטרליה, קטונתי מלהבין.

אוסטרליה המתוארת בספר היא אוסטרליה של שנות 1860, והיא לא גאווה גדולה לאף אחד. הוא נפתח בפרק הראשון, ששמו האטרקטיבי "הריק הנורא" מעיד על אופייה של אוסטרליה באותם ימים, ויותר מזה, על אופיו של הכותב. למשל, את האבוריג'ינים, גזע טוב-מזג ושוחר שלום, הוא מכנה כבר בפסקה הראשונה "המפגרים שבבני האדם שעל פני האדמה". הערים נשמעות כמו שכונות מצוקה מרווחות, והיציבות הכלכלית מזכירה את מצב רוחו של ביפולארי נטול תרופות.

מצד שני, מספרים על הרבה בתי-בושת.

לעניינו, באותם ימים לא היו לווינים או מטוסי סילון, והיבשת בעצם לא מופתה. כמה גברים אתם מכירים שיעמדו בפיתוי להיות מגלי ארצות? אחד המסעות הראשונים המוצלחים נוהל בידי סטארט, שאמנם כמעט ומת במסע, אבל הצליח להתקדם מרחק של 150 מילין לתוך היבשת ולאסוף לא מעט מידע. למשל, שבקיץ עדיף לא להסתובב שם. ובכלל, לפי הספר הזה, סטארט כל הכבוד לו: הוא ניהל משלחת בלי סכסוכים אנושיים (מי ששמע על פרוייקט החממה - נסיון לשים כעשרה אנשים בקהילה סגורה למשך שנה ולראות אם הם לא יהרגו אחד את השני - יודע כמה זה בלתי אפשרי), הוא איבד בסך הכל אדם אחד וכמה סוסים, והוא לא חרג הרבה מהתקציב.

אחרי סטארט היו עוד כמה סיירים מנוסים וחכמים, שלא הצליחו הרבה יותר. אי לכך והבתאם לזאת, חשבה ממשלת ויקטוריה והחליטה לתת את המשימה לאדיוטים גמורים.

זה ציטוט כמעט מדוייק מכאן. האתר אמנם לוקה בציניות מרושעת, אבל הפרטים שבו נכונים.

ראש וראשון לאדיוטים עמד רוברט או'הרה בֶּרק. ברק היה ממוצא אירי (נקודת כשל מס' 1), קריזיונר מאוהב בשחקנית פרעחה (כשל 2), חובב סיכונים (3), והכי חשוב - בעל חוש ניווט שאיפשר לו ללכת לאיבוד בדרך מעיר אחת לשניה (כשאת שתי הערים מחבר שביל אחד ויחיד). כף רגלו לא דרכה בבוש מעולם, ולא היה לו שום מושג בסיירות.

אז למה?

את הסיבה כולנו מכירים היטב - זה לא מה אתה יודע, זה את מי אתה מכיר.

כדי לפצות על חסרונותיו של ראש המשלחת, ניסתה ממשלת ויקטוריה (המדינה הזאת שמלבורן נמצאת בה) לשכור אנשים שיש להם כישורים. רופא, סייר חובב, מודד קרקעות, ומטפל בגמלים (להלן, המגמל). המגמל קנה את הגמלים והביא אותם מהודו, מתוך מחשבה שהם יצלחו יותר בשממה האוסטרלית מאשר סוסים. במהלך המסע כנראה נקשרה נפשו בנפשם והוא התעקש על אספקה שוטפת של רום (?) לרווחתם.

בסופו של דבר הורכבה משלחת מסורבלת, עמוסה באנשים ובציוד (למשל, 80 זוגות מגפיים), ויצה לדרך בהיסטריה של לחץ זמן. וכל כך למה? מפני שממשלת דרום אוסטרליה (ההיא של אדלייד) שילחה משלחת משל עצמה באותה עת, וברק חשש שהיא תקדים אותו. למרות שהסיירים המנוסים יעצו לו לא לצאת למסע בתוך היבשת בקיץ (כשהגשם יורד והופך את הקרקע לביצה בלתי נסבלת והטמפרטורות נותנות "בקרוב" של גיהנום) אלא בחורף, הזדרז ברק והגיע בשיא הקיץ אל פתח החלק הקשה ביותצר במסע.

הערה קטנה למתרגמי הספר. נניח שאתם מתרגמים ספר מסעות. עזבו את העובדה שמדובר בחבל ארץ שרוב הקוראים שלכם לא מכירים בכלל, לא נראה לכם מתאים לשים מפה? בגלל שאני כזאת נחמדה שמתי לכם מפה במו ידי.

(כמובן ייתכן שזה עניין של מהדורה, ובמהדורות המאוחרות יותר יש מפה)

החלק הראשון של המסע היה למנינדי. זה היה חלק קל יחסית, מפני שהיו עדיין יישובים בדרך. זה לא עזר לברק, כי די מהר התחילו הסכסוכים בין האנשים. התקבלו שני מחנות: אחד בוגר ושקול שלא תפס מברק מי יודע מה,  ואחד צעיר ונמרץ שראה את ברק כבעל יוזמה ולא כבד. הרופא והמגמל התפטרו.

ברק החליט לפצל את המשלחת. הצעירים הנמרצים ייצאו אל נחל קופר, שהוא המקום היותר נוח לשבת בו בתוך הישבת, ויקימו שם בסיס קבע. הקשישים השקולים יגיעו בעקבותיהם עם האספקה. להנהגת הקשישים הוא שכר אדם שהכיר באותו מקום, וחיכה לאישור של ממשלת ויקטוריה.

הוא גם נפטר מחלק מהציוד. מתוך ה 21 טונות שהם סחבו איתם כל הדרך מויקטוריה, הוא נפטר למשל ממיץ הלימון - שנקנה במיוחד כדי להמנע מצפדינה.

הוא יצא לנחל קופר, מצוייד לכמה חודשים, בעוד ידידו החדש יושב על התחת ומחכה למכתב מממשלת ויקטוריה.

בנחל קופר הם הקימו בסיס, ושם ברק החליט שזה בזבוז זמן לחכות לאספקה. הוא פיצל את החבורה לשתי קבוצות עוד יותר קטנות, ויצא בראש אחת מהן לחצות את היבשת, בלי רופא ועם מינימום אספקה, דרך קויינזלנד. מתי? בשיא הקיץ.

לקבוצה הנותרת הוא השאיר הנחיות לחכות שלושה חודשים. אם הוא לא חוזר תוך שלושה חודשים, הרשות נתונה להם לקום וללכת חזרה למנינדי.

נחשו מה?

משלחת האספקה ממנינידי לא הגיעה עד היום.

ברק הלך והסתבך בביצה הקווינזלנדית, והאנשים והגמלים והסוסים שלו מתו אחד-אחד.

אחרי ארבעה חודשים הוא הצליח לגרור את השאריות של עצמו ושל עוד שנים מאנשיו, חזרה אל הבסיס בנחל קופר, לגלות שהחבר'ה שישבו שם עזבו. ולא סתם עזבו - עזבו עשר שעות לפני שהוא הגיע.

אחרי כמה זמן הוא החליט לחזור, אבל לא כלעומת שבא אלא בדרך אחרת, ושם, למרות העזרה מהאבוריג'ינים, מתו הוא ואחד מעוזריו. השלישי שרד איכשהו במשך שנה, עד שהגיעו להציל אותו.

המציל היה אחד הסיירים היותר טובים של קווינזלנד, והוא יצא בחורף, בציוד קל, ובשכל, והכל הלך לו כל כך קל וחלק שזה ממש מעורר רחמים.

וכמובן שהיתה אחר כך ועדת חקירה וכולם האשימו את כולם.

אז מה למדנו מכל הסיפור הזה?

שאוסטרלים, אם יש להם נוהל, הם לא יזוזו ממנו מילימטר. כי זה יכול להגמר רע. רע מאד.

נחל קופר, אלן מורהר,עם עובד,  הספריה לעם.

ומה איתי ככה? אין המון חדש. עוד שבועיים למנאייק, אני טפו-טפו-טפו לא ממש חולה, גבי קיבל שולחן נגרות חדש במתנה, הטנדר היה היום במוסך עם פיטר, בגדי ריקודי הבטן שלי מתקדמים תודות לאליזבת, בעבודה עדיין מגעילים אלי, לגבי עדיין כואבות הצלעות, אמא שלי עדיין מטומטמת, אני עדיין אוספת טפסים להגירה, ומצאתי שמנת חמוצה ללא לקטוז.

נו, אתם יודעים. הכל כרגיל.

שבת שלום!