ביצה טובענית

ככה ישראל מרגישה לי היום.

לא הוגן. לא ישראל, הרשויות הישראליות. אפילו עם האיטלקים הלך יותר בקלות!

זהירות, פוסט ביורוקרטיה.

רקע?

הדירה

לפני המון חודשים, כלומר באוקטובר אשתקד, מכרנו במזל טוב את דירתנו המצ'וקמקת.

את הכסף קיבלנו בעיכובים קלים אך נסבלים. חוץ מרבבת דולרים למניינם, שנפקדה בחשבונו של עורך הדין, שיבדל ממני כבר. את הרבבה הזו הוא התחייב להעביר אלינו מיד כשתסתיים העברת הבעלות השלמה והצודקת.

יופי.

בהתחלה היה חסר לו המסמך ההוא מהבנק. הבנק לא היה חסר לו כלום, רק מסמך הוא לא הנפיק. בסוף נמאס והוא הנפיק משהו חלופי. העורכדין הסכים לחלופי, ורצה כל מני מסמכים אחרים, כמו למשל סגירת חובות מול העירייה. החודש, כאמור, אוקטובר, השנה לא נגמרה, אבל העירייה לא פראיירית ורצתה ארנונה עד סוף 2005. צבי חתני שיחיה שילם (בלי להודיע לקונה שהוא יצטרך להחזיר את ערכם של שלושת חודשי השנה בהם הדירה בבעלותו הוא), והמסמך הושג. ואז נפל העו"ד למשכב, ועד שקם, הגיעה 2006 וצריך להנפיק מסמך חדש מהעירייה, והפעם אני כבר לא מוכנה שתשולם ארנונה לשנה על דירה שלא שלי.

זה ייקח מינימום עוד חודש עכשיו, כי הקונה נסע לטיול בחו"ל (כולם מטיילים עכשיו), ואחר כך יתחילו החגים ובקיצור -

ככה זה, אני מנסה לשלוף את עצמי החוצה והביצה מושכת - הופ, בלעה לי את הסוודר, בלופ, הלכה לי גם הנעל.

התואר

פעם, כשהייתי צעירה וענייה, החלטתי שטוב יעשה לחשבון הבנק שלי אם ארפד אותו בכהנה וכהנה רבבות. לשם ריפוד עשיתי תואר במדע המחשב, באוניברסיטה הפתוחה (כדי שאוכל במקביל גם לעבוד ולהתחיל במלאכת הריפוד). אז אני ריפדתי וריפדתי, למדתי ולמדתי, התואר נגמר בשלום ובלי הרבה אבדות בנפש, המחשבים עלו לי על כל העצבים שאי פעם היו לי, ואני נסעתי לאיטליה.

בנתיים, שירות הדואר הציע לנו לעשות "עקוב אחרי" לדברי דוארנו. הסכמנו. כל הדואר שלנו נותב לביתו של צבי. נפלא.

רק מה, עם הזמן הסתבר שהדואר עובד בדרכים נסתרות, ובמקום לשנות את היעד של הדאר המיועד ל"גבי ופארה ווי" לביתו של צבי, הדואר ממתין שדברי הדואר הממוענים אלינו יחזרו כלעומת שבאו, ואז מחפש להם בית חלופי. וכמובן שרבים מדברי הדואר שלי הלכו להם לאיבוד, ובינהם, תעודת לימודי במדעי המחשב.

והנה ימים הולכים וימים באים, ואני צריכה לבקש מממשלת אוסטרליה, שתיבדל לחיים ארוכים יחד איתי, ותיתן לי תושבות. וממשלת אוסטרליה, קטנונית שכמותה, מתעקשת שאוכיח בשלושה העתקים מתורגמים לאנגלית כי אכן עשיתי את התואר המאוס שלי במדעי המחשב.

לכן ביקשתי לפני שלושה חודשים מהאוניברסיטה הפתוחה %#$&#% שתואיל בטובה לשלוח לי את תוארי האהוב שהושג בדם יזע ודמעות (או לפחות בכמה מבחנים מתישים). לפני שבועיים ביקשתי לדעת אנא באה בקשתי, והבטיחו לי נאמנה כי בתוך שבוע התואר ינוח על מפתן כתובתי המעדכנת, הלא היא בית צבי. (החותן, לא הביצפר).

תואר? נעליים.

היום כבר הגיעו עצבי לשיאם והרמתי קול על המוקדנית, שנמאס לי להתקשר מאוסטרליה, על כל הפרשי השעות שלה, ולחכות על הקו עשרים דקות, ולקבל תשובה (אחרי שלושה חודשים!!!) שזה בטיפול. המוקדנית נתרצתה ולקחה ממני כתובת אימייל אליה אמורה להגיע תשובה באשר לאיפה זה עומד (ואם יכתבו לי אליה, אני צנצנת).

ושוב, הביצה מושכת ומושכת, ואת הגרב שהיא שלי בזכות אני עדיין מחזיקה ומקווה שהיא לא תיבלע, יחד איתי, בעמקי המדמנה.

אני כבר לא מדברת על הביטוח הלאומי, שאני עדיין משלמת בהוראת קבע, וצריך להגיש להם טופס בירור מצב תושבות כדי שיואילו בטובם להניח לכספי המידלדל ואולי גם יחזירו לי מה שנלקח ולא בצדק.

אלו הם חיי הביורוקרוטיה הישראליים. אני תוהה אם אי פעם זה יעזוב אותי, או שגם בעוד עשרים שנה אני עלולה לקבל מכתב שדורש ממני לשלם איזה דו"ח חניה עלום ממעלה-מרפקים, שראש העיריה החליט לחסל במחירי מבצע וניכו לי ממנו שליש, לא כולל קנסות, ריבית והצמדה.