זמן לא מחכה לא עוצר לא נשאר

פעם, לפני הרבה שנים, הייתי בטיפול מוצלח מאד אצל נטע, המטפלת שמופלאה שחילצה אותי מיגון שאולה. היא היתה מטפלת נהדרת, אני הייתי מטופלת עובדת, הכל היה אידיליה. הלוואי והיה לי זמין טיפול כזה גם עכשיו, אבל לא בשביל זה כינסתי אתכם כאן.

התלוננתי לה על הלימודים שלי דאז. שנמאס לי. שאני כל הזמן עמוסה, ואחרי שהם ייגמרו יבואו עוד לימודים ובעצם כל החיים אני אלמד, ככה תמיד חשבתי בימי התבגרותי וככה חשבתי גם אז. ולראשונה התחיל להרגיש לי שלא מוצא חן בעיני ללמוד כל הזמן, ובא לי קצת חופש.

נטע אמרה שלימודים הם מדד להתפתחות עצמית, אבל גם מדד לבריחה. בעצם, ללמוד כל החיים זה להקדיש אנרגיה למשהו חיצוני, להסיט את תשומת הלב ממה שקורה בפנים החוצה. הסתכלתי סביב על כל חברי. מי שהיו עסוקים עד הצוואר ותמיד היה להם דחוף-דחוף איזה פרוייקט לגמור או נסיעה חשובה או "בדיוק עכשיו נורא לחוץ לי כי אני מנסה לסגור את התואר", באמת לא היו מהסוג שמתבונן פנימה.

אני מאד אוהבת להתבונן פנימה. אני מאד אוהבת שיש לי זמן ופנאי לעשות את זה. אני אוהבת את הריקודים שמגלים לי חינניות שלא ידעתי שיש בי, שמשחררים אותי מהדימוי העצמי הארוך, הזוויתי והגמלוני שלי. אני אוהבת לכתוב יצירות משל עצמי ולקרוא יצירות של אחרים. לבחון מה הרגשות שמתעוררים אצלי, מה אני רוצה לעשות איתם, מה אני בעצם עושה. אני אוהבת לטפל בצמחים שלי, להרגיש שיש לי סבלנות לחכות שיגדל משהו שאי אפשר להגיד לו "נו כבר", ולראות שאני מצליחה לייצר משהו טוב, משהו חי, משהו יפה. שאני כוח חיובי. אני אוהבת לשוחח עם גבי ולשמוע על התנסויות שלו בעבר ולהכיר בו פינות שלא ראיתי, ולעקוב איתו אחרי השינויים.

באיטליה היתה לי שנה של מנוחה, והתברר שגם לא לעשות כלום לא עושה לי טוב. אחרי יומיים של חופש מעבודה, ובלי לימודים ברקע, הייתי מתמלאת ייאוש ותחושה של בזבוז. שהחיים עוברים אותי ואני לא עושה מהם כלום. אולי כי באיטליה לא רקדתי, ולא היו לי צמחים. זו דווקא היתה תקופת הכתיבה הטובה של חיי, ובאמת הרגשתי קצת יותר טוב. אבל היעדר חובות משאיר אותי בתחושה של ריק. ריק שכשאני עסוקה אני פשוט לא מרגישה אותו.

לא הייתי רוצה לעבוד במשרה מלאה, כבר אמרתי בהרבה הזדמנויות. הייתי רוצה לחיות במשרה חלקית לשם הכנסה, ולהינות מהפנאי ומהמגוון שיש לי בחיים. בגלל זה לא הייתי רוצה להמשיך ולהיות סטודנטית, ויחד עם זה לעבוד. זה יצמצם את שעות הפנאי שלי עוד יותר.

אתמול הייתי בהרצאה. כבר הייתי בהרבה מאד הרצאות בימי חיי. שלושה תארים, הרצאות רשות, הרצאות אורח. בכולן מצאתי את עצמי (באיזו יותר ובאיזו פחות) נודדת במחשבותי למקומות אחרים, לזמנים אחרים, לאירועים אחרים. בכולם הייתי צריכה לנזוף בעצמי ולהחזיר את עצמי לתלם.

לא הפעם.

הפעם ישבתי מרותקת, הערתי כמה הערות ושאלתי כמה שאלות, הקשבתי בפרצוף פעור להערות של אחרים, כי לא חשבתי עליהן בעצמי וחלק אפילו לא הבנתי בקלות. חלק מההערות שמרתי לעצמי, כדי לא להפריע להרצאה. לא היה לי שעון, אבל אילו היה הייתי מסתכלת בו בצער, ומקווה שהזמן יעצור וההרצאה לא תיגמר.

איך כל המבדקים פיספסו את זה, כל השנים, אין לי מושג וזה גם לא חשוב. הם פיספסו, אני פיספסתי, ואני הולכת שוב להתחיל תואר. להיות סטודנטית, לעבוד במשרה חלקית כדי להגדיל את ההכנסות. עוד ארבע, אולי חמש שנים נוספות, לפני שאתחיל לעבוד במה שאני רוצה, ומי יודע אם ההכנסות יגדלו. בדרך גם יהיה הריון (בתקווה) או שניים, וההוצאות יגדלו. המחשבה שביזבזתי עשר שנים מחיי, עשרות אלפי שקלים (או דולרים), ועכשיו אני מתחילה שוב מהתחלה, מציקה לי מאד.

ההרצאה היתה בעצם סדנת שיפור תקשורת ומערכות יחסים. מרצה אורח מאוניברסיטה אמריקאית טיזדילוכית כמו זו שלי. איש חביב ונעים, הרצאה שריתקה אותי ופתחה לי אופקים, מפגשים עם ראשי בתי הספר לפסיכולוגיה בפקולטה, שאפשר לדבר איתם על המשך הקריירה שלי. אני מתרגשת מההתחלה הזו, כי היא נראית לי סוף סוך התחלה של משהו שנכון לי, אבל היא מתסכלת אותי כי נמאס לי כבר להתחיל. נמאס לי להיות עמוסה. נמאס לי להיות עניה. נמאס לי להיות סטודנטית, אפילו אם זו הדרך היחידה שלי למקצוע שימלא את חיי.