מזמן לא כתבתי על אמא

חבצלת ושרביטיה יאלצו לחכות. יש כאן עניינים דחופים יותר.

אמא שלי ואני הפסקנו לדבר לפני שבע שנים. היא טרקה לי את הטלפון בפרצוף (כרגיל), אני התרגזתי (כרגיל) והחלטתי שאני לא מדברת איתה עד שאנחנו לא מבהירים שיחס כזה לא מקובל עלי (שלא כרגיל בכלל). חיכיתי שהיא תתקשר שוב כדי להעלות את העניין,

אבל היא לא.

כמובן שזה כאב. כאב לדעת שאמא שלי שמחה לא לדבר איתי יותר, שהיא מוותרת עלי.

כאב לדעת שזה מה שהיא רצתה לעשות מהרגע שבו היא גילתה שהיא בהריון.

כאב, אבל כמו שאתם יודעים, המשכתי לחיות, ואפילו לחיות לא רע בכלל, והקמתי לי משפחה עם גבי אהוב ליבי, ואומצתי בחום על  ידי חלקים ממשפחתו, ואבא שלי ואני התחלנו להתקרב, ובקיצור - הסתדרתי לא רע. בכנות, גם לא מאד התגעגעתי לאמא שלי. למה היה לי להתגעגע? למכות? להשפלות? לביקורת האינסופית שלעולם לא נשזרת בה מילה טובה, אלא אם כן כדי להדגיש את הביקורת? ("אני לא מבינה, בחורה יפה, חכמה, אינטילגנטית, למה אין לך חבר?")

לפני החתונה של גבי ושלי, נסע גבי לדבר איתה, ולאות אם היא תסכים להפגש לייעוץ משפחתי. גבי עשה מלאכת מחשבת והצליח לשכנע אותה. במהלך השיחה היא אמרה כמה דברים מעניינים. למשל, שהתקופה הזו שבה לא דיברנו היתה היפה בחייה. למשל, שהיא בעצם לא ממש מכירה אותי. למשל, היא חזרה והדגישה את אמונתה השלמה במפה האסטרולוגית שלנו, שאומרת שלעולם לא נוכל לתקשר. גבי לא ברח ממני ת"ק פרסה אחרי כל זה, אלא חזר הביתה ואמר שהיא מסכימה ליעוץ משפחתי. למחרת הגיע טלפון ממנה (שידעתי שיבוא) בו היא התחרטה על כוונתה ללכת ליעוץ, ואף הגדילה לעשות והודיעה לגבי שכדאי שיזהר לו, שלמרות שאני לא רעה, רוב הסיכויים שאמרר את חייו, אנצל אותו ואזרוק אותו, כיוון שזו היא מורשתי המשפחתית ואין לי מה לעשות בנדון. וגבי נראה בחור כל כך טוב, חבל עליו.

אמא למופת, נכון?

לבקיאים בבלוג הזה לא חידשתי כלום, את כל זה כבר כתבתי בפירוט בין הדפים הוירטואליים. את זה שהיא חידשה איתי קשר כבר סיפרתי לכם. שאלתי למה היא בחרה ליצור איתי קשר דווקא עכשיו, ואחרי מאמץ להתחמק מהשאלה בתשובות דביליות ("כי קודם לא היה לי את האימייל שלך") היא עברה להתחמק בתוקפנות - "כי גרנו ביחד עשרים שנה ומעניין אותי מה קרה אחר כך" (כמו ששצ"ה העירה, גרנו ביחד? היינו שותפות לדירה? שכחת אולי את מאזן הכוחות האי שיוויוני, ואת תפקידך כאימא?)  ולבסוף, משהתעקשתי: "תעזבי אותי עם השאלה הזו. את רוצה סיבה? תבחרי איזה סיבה שאת רוצה, ומצידי אני מסכימה שזו הסיבה".

בנוסף, ניסתה אמא שלי נסיונות פאתטיים ונואשים לכבול אותי אליה בחזרה. למשל, היא ביקשה ייפוי כוח שלי (ברוסית) כדי להעביר על שמי כמה דירות וירטואליות שרכשה ברוסיה. אני כמובן לא ששתי לתת לה מסמך המעביר סמכויות משפטיות ממני אליה, וכתבתי בתשובה שתודה על הכוונה, אבל דירות במדינה מתועבת שאין לי כוונה לבקר בה הן כרגע בשבילי עול, יותר מאשר נכס. הרי אם יהיה צורך לסדר שם משהו, אין לי שם אנשי קשר ואצטרך לנסוע לשם בעצמי. מעבר לזמן ולכסף שזה יגזול, מדובר במדינה שבכלל לא דחוף לי לבקר בה. אמא שלי בתגובה:

"יופי שעכשיו טוב לך ואת מאושרת, הלוואי ותמיד יהיה ככה    (תרגום - מתי הוא כבר יתגרש ממך?)     אבל אין לדעת מה יקרה בחיים.    תמיד טוב שיש     (דירות וירטואליות במדינת מאפייה?)      ובכלל, מה רע בלבקר ברוסיה? הרבה תיירים באים לכאן מדי שנה!     (גם לאירן, ולאנטארטיקה. אז מה?)    זו ארץ אבותייך      (שיש לי רק דברים טובים להגיד עליהם. NOT)      והמורשת שלך     (שוב המורשת המוהללת).      אני הייתי רוצה שהדירות יהיו שלך, כי אחרי מותי הן עלולות לעבור לרשותה של המדינה ואני לא רוצה שהמדינה הזו תקבל ממני גרוש! פשוט גועל נפש מה שקורה פה".

לאלו התוהים, ההגיון הסותר הזה הוא לחם-חוקה של אמי, עמו נאלצתי לגדול. כן, הילדות שלי לא היתה כיף, אבל את זה אתם כבר יודעים.

כמו משמיים הגיע המייל הבא מאמא שלי, ובו היא מבקשת ממני עזרה בתרגום מכתב לשכנים לדירתה בישראל. יש שם בעיה עם איזה צינור ביוב, לדעתה הצינור לא אצלה, וכו' וכו'. הוכחה חיה ובריאה לחסרון שבדירה ביבשת אחרת, כשאין מי שינהל אותה. היא הפסיקה להציק בעניין הדירות, ואני שמחתי שמחה רבה, שהנה הצלחתי להבקיע את החומה המקיפה את מוחה של אמי ולהבהיר לה שאין לי צורך בה ובשליטותיה.

הייתי צריכה לדעת טוב יותר, כמו שאומרים באנגלו-סאקסית. אחרי כמה שבועות הגיע מייל, ובו המילים הבאות.

"היי פארה!  (היא תמיד פותחת בהיי, כאילו יחסינו טובים המה וחבריים עד מאד)

לסוניה יש חברה    (סוניה היא חברה של אמא שלי)      שעברה לאוסטרליה. אישה מאד מעניינת     (מעניינת את התחת שלי, את מתכוונת).

הנה הפרטים שלה, למקרה שיתחשק לך לדבר עם מישהו

~פרטים של אישה שאני לא מכירה בכלל,

בסידני, 2,000 קמ' ממני~

ביי"

חלק מהאנשים שכבר מכירים קצת את אמא שלי (כולל גבי!) נפלו לתוך המלכודת וטענו שמדובר במעשה שעיקרו רצון לעזור. היא רק רוצה, בדרכה העלובה, לתת לך משהו ישעזור לך, אמרו אותם אנשים, שכבר חשבתי שהם יודעים יותר טוב. את הצורך של אמא שלי להשיג ערוץ של שליטה, ערוץ דרכו היא תוכל לקבל עלי מידע ולסלף אותו כרצונה, נעלם מהם.  טוב נו, היא באמת אדם נדיר, אמא שלי, ובאמת קשה להבין איך היא עובדת. לא נעלבתי, אבל יצא לי החשק לשתף במה שקורה איתה. שוב חזרתי ליסודי ותיכון - כולם סביבי אומרים - איזה נחמדה אמא שלך! והיא תמיד מסיעה אותך לכל מקום! ונכנסת אלייך לחדר כדי להביא כיבוד! ואני חורקת שיניים ומרגישה שאף אחד לא מבין.

אנשים פשוט לא רוצים להאמין. אנשים ממשיכים להגיד לי שאנשים בגילה משתנים, שזה יכול לקרות, שזה כבר קרה. אף אחד לא רוצה להאמין שזוועה כמוה יכלה להתקיים, ושלא יהיה לה תיקון. אני חושבת שזה מתסכל אותי בימים אלו יותר מאמא שלי עצמה. אבל נעזוב.

לא טרחתי להשיב על האימייל הזה. בשביל מה, אמא יקרה, שלחת לי כתובת וטלפון של אישה זרה במרחק 2000 קמ' ממני? את חושבת שאין לי עם מי לדבר? אחרי שכתבתי לך במיילים שאני מרוצה כאן ושבמיוחד אני אוהבת את האנשים? זו הדרך של אמא שלי, לדחוף (לא להציע) עזרה שאף אחד לא צריך ולהרגיש שהיא קדושה וטובה. התחלתי להרגיש שזה מיותר. שהיא לא שומעת כלום ממה שאני אומרת (וזה לא חדש) וכל הקשר איתה אידיוטי ומתסכל. בנוסף גם היה עלי קצת עומס - סוף התואר, עבודה חדשה, הפסטיבל בסוף השבוע הזה, החזיה - אפילו לאנשים יקרים לי לא היה לי זמן לכתוב אימיילים, קל וחומר אליה.

אתמול אמא שלי שלחה את המייל הבא:

"היי פארה!

אני מבינה משתיקתך שלא אהבת את התשובה שלי לשאלה שלך "למה יצרתי קשר עכשיו". (במקור כתוב רק 'למה' - אמא שלי מתקשה לבטא את השאלה, קל וחומר את התשובה). עזבי את זה. נתתי לך את הפרטים של האישה ההיא כדי שתעזור לך עם הרוסית, אם תתקשי להבין.

אני מעולם לא רציתי שתהיי כמוני. מעולם לא אמרתי לך להתנהג כמוני, ולעשות כמוני. אני קיוויתי שתהיי אחרת. אבל לצערי ככל שאני מכירה את בני משפחתנו אני רואה שכולנו מאותו קן. פעם אני ניסיתי להשתנות, והצלחתי קצת. אבל התחלתי מאוחר. יש פתגם כזה - "מקרה מוליד הרגל, הרגל מוליד אופי, אופי מוליד גורל". תשתדלי להשתנות. יש לי את תאריך הלידה והשם שלך, והאסטרולוג נתן לי תיאור מדוייק של האופי שלך. יש לך מוח אנליטי טוב, תחשבי, תנתחי הכל, ואז תביני הרבה בחיים. אני  - חבר שלך (כך במקור. לא חברה, ולא שגיאת כתיב), ולכן אני משתדלת לעזור לך. ~חתימה בשם פרטי~".

יש לי שפע של ביקורת על כל שורה. אין לי כוח וחשק לכתוב אותה, ואם בא לכם אתם מוזמנים. הנה התשובה ששלחתי:

"שלום,

שמחתי שכתבת את האימייל האחרון. שמחתי לקרוא מה את באמת חושבת - זה חשוב לי לדעת מה את חושבת.

נחמד לדעת שאת מחשיבה את עצמך חברה שלי, ומנסה לעזור לי.

במייל הקודם שלחת לי כתובת וטלפון של אישה שנמצאת 2000 קמ' ממני, ולא הסברת למה. אני שמחה שהסברת, כי עכשיו אני מבינה. אין לי ולא היתה לי  שום בעיה עם הרוסית, ואם תהיה יש לי למי לפנות, תודה.

אשר לשינויים - שאלתי את גבי. גבי אמר שהוא אוהב אותי כמו שאני וביקש שלא אשתנה בכלל. גם אני אוהבת אותי כמו שאני ולא רוצה להשתנות. האדם היחיד שיש לו בעיה איתי זו את. את לא דיברת איתי במשך 7 שנים, ככה שאת לא ממש מכירה אותי. גם לפני כן, כשגרתי אצלך, לא הכרת אותי  - היית כל כך עסוקה בלשנות, אותי שלרגע לא טרחת להכיר אותי. אז תודה לך על העצה, אני אני טוב לי איך שאני, וככה גם לחברים ולמשפחה שלי.

אני מבינה שזו היתה טעות לשאול אותך למה חזרת לקשר איתי עכשיו, אני אשאל שאלה אחרת: למה אמרת לסבא מנשה שאני בהריון בחודש שישי ומצפה לבן? מניין קיבלת את הרעיון הזה?

אני שוב רוצה להגיד שאני שמחה על המייל הזה ששלחת, ואני מקווה לשמוע ממך שוב.

פארה."

גבי עבר על המכתב, סיננו ממנו דברים שחשבנו שהיו קשים מדי, ושלחנו. הדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד על המייל שלה, הוא שניכר שהיא עושה מאמץ עילאי להתנהג יפה. מהיכרותי עם אמא שלי, היא רתחה מכעס כשלא עניתי לה למיילים ומה שטבעי לה לעשות זה לשלוח מייל נאצה כועס. אני חושבת שהיא מבינה שממש לא מזיז לי אם אנחנו בקשר או לא, ושזה משהו שהיא רוצה ולא אני. ושאם היא רוצה להשאר איתי בקשר, היא צריכה להתנהג יפה.

המשך, כך אני מקווה, יבוא.