דברים שרואים משם

חדשות תעסוקתיות
לכל המתלוננים שהפוסטים שלי עמוסים וקשה להגיב על הכל, חוששני שאני לא מספיקה להגיע לישראבלוג במשך השבוע, אבל החיים שלי לא האטו קצב. עמכם הסליחה.

יום ראשון הוא יום הבית אצלנו. מנקים (לפעמים, אם יש ביקורת למחרת), מבשלים (אוכל לכל השבוע), ולפעמים יש תוכניות חוץ-בייתיות, כמו נגיד אימונים לריקודי בטן או נסיעה עם פיטר. אנשים בדרך כלל לא מתקשרים אלינו ביום ראשון, אפילו הטלמרקטימג דומם.
לפני שבועיים לא היו לנו שום תוכניות, ובכל זאת הטלפון צלצל באמצע היום. "מי זה יכול להיות בשעה כזו?" התפלאנו, ועוד יותר התפלאתי לגלות שג'ורדן על הקו השני.
ג'ורדן הוא מורה בבית ספר תיכון בעיירת החוף שליד העיירה. (מורה לספורט, כמובן. סליחה, "חינוך גופני". פחחח), ויש לו חברה בריטית שאליה הוא מתכוון לנסוע עוד מעט.
"מחפשים בבית ספר שלי מורה למתמטיקה ומדעים, שיחליף אותי אחרי שאני אעזוב", הוא הסביר, "ורוצים שהוא ילמד גם כלכלת בית. אז חשבתי לי - רגע, אני מכיר מורה למדעים, ומתמטיקה, ואני יודע שהוא יודע לבשל, אז חשבתי..."
לא רציתי להגיד כלום כדי לא לעשות עין הרע חמסה חמסה, אבל אחרי טופסולוגיה משובחת וראיון טלפוני נמרץ ("ספר לי קצת על הנסיון שלך בהוראה. אהה, אההה, וואטאבר. כמה מוקדם אתה יכול להתחיל?"), גבי יתחיל להיות מורה ואם בישראל, או יותר נכון אב-לעתיד באוסטרליה, בעיירת החוף הקרובה, שם הילדים שקטים ורגועים (כי אם הם יתנהגו לא יפה, יקחו להם את הגלשן).

אשר לי, השתכנעתי שה"בוסית" הנוכחית שלי לא מוצאת חן בעיני מחד, ומאידך הגיע זמני ללמוד לעבוד עם כאלה. אני לא חושבת שהיא האחרונה מסוגה בה יצא לי להתקל בחיי המקצועיים.

קר מאד באיזור העבודה שלי, זה בניין רב קומות (כלומר, ארבע) ממוזג למוות. אני גם ככה לובשת סוודרים חמים ומכנסי קורדרוי, ועדיין אני רועדת מקור. נמאס לי והבאתי תנור.
גרג הגיע לאיזור שלי, זיהה את התנור, ונקרע מצחוק.
"מה!" אמרתי לו.
"אני לא הולך לשאול אפילו", אמר לי גרג. "אני די משוכנע שיש תקנות נגד שימוש בתנורים בבניין ממוזג" (ובשביל אוסטרלים, תקנות הן המקבילה של צו האלוהים).
"אני בטוחה שיש", אמרתי לו, "אבל אני לובשת סוודרים וקופאת מקור. ביקשתי שיסדרו את הטמפרטורה, ורק הורידו אותה עוד יותר. אז אני לא רואה איזו ברירה אחרת יש לי".
גרג לא הפסיק לצחוק. "את בהחלט שונה, פארה", הוא אמר לי.
"אני מקבלת את זה הרבה" עניתי לו.
"אבל בשום אופן אל תשתני", הוא חתם וקנה את נאמנותי.
"את זה אני דווקא לא מקבלת כל כך הרבה", אמרתי לו. "אולי תדבר עם אמא שלי?"

מחר ההרצאה הראשונה. יש לי שני סטודנטים שלמים!

אתמול נסענו עם פיטר לפייב רוקס. ג'ייקן העיף מעצמו את כל הבגדים, וברח מכל מי שניסה להתקרב אליו עם קרם שיזוף. אני, למודת נסיון קודם, לא התערבתי. בזמן שמרחתי את עצמי בקרם שיזוף הוא ניגש אלי וביקש שאמרח גם אותו.
הוא חזר עם טוסיק בבוני משהו, אבל לפחות הספקתי למרוח לו את האף, הלחיים, וזרוע ימין.

דגים לא תפסנו הפעם, אבל חלף על פנינו דג טורקיז-סגול משגע. מיותר לציין שאני לא הצטערתי שהוא שחה הלאה.

תגובתי לאמא שלי תהיה משהו בסגנון הזה:

את מציעה להיות חברה שלי ואני שמחה על כך, אבל אם חבר שלי היה שולח לי מייל כועס, לא הייתי צוחקת לו, או לועגת לו, או מאשימה אותו. הייתי מנסה לבדוק על מה הכעס ואיך אנחנו יכולים לפתור אותו.
אני מרגישה שהחברות שאת מציעה לי כוללת בעיקר מריבות, עלבונות ופקודות, ואני לא מעוניינת בחברות כזו.

נכון, אני כועסת עלייך מאד. אני יודעת שקשה לך לדבר על הכעס שלי, כי גם בעבר תמיד סירבת.

החברות שאני רוצה כוללת כבוד אלי והתחשבות בי. כלומר, אני מצפה מחברים שלי שיימנעו מלהכאיב לי או לפגוע בי או להכעיס אותי, ואני מצפה מהם שיכבדו אותי ולא ידברו איתי על נושאים שאני לא רוצה לדבר.

אני לא מוכנה לשמוע על שינויים שאני צריכה לעבור. לא ביקשתי עצה, ולא ביקשתי הנחיות. אילו ביקשתי זה היה סיפור אחר.

אם את מודאגת ממה שיעלה בגורלי אם לא אקשיב לך, יש לך האפשרות להתפלל בשבילי. ככה תוכלי לשמוח שבזכות התפילות שלך, החיים שלי כל-כך טובים.

(הגעתי למסקנה שאני צריכה לשלוח לה מייל מהר, לפני היומולדת שלי, כי אחרת היא תשלח מייל של "מזל טוב" ואני לא אוכל להתייחס למייל המגעיל שלה. מצד שני, תמיד יש סיכוי שהיא לא תשלח לי מייל של "מזל טוב", כי אחרי הכל מדובר ביום לא-מוצלח מבחינתה)

אחרי המייל הקודם של אמא שלי, הביולוגי נראה לי פתאום שפוי ונחמד. שלחתי לו מייל וכתבתי על עבודתי החדשה וכמה טוב לי. הביולוגי התרגש עד עמקי מקלדתו וכתב שהוא שמח גם על החדשות וגם על כך שכתבתי לו מייל כל כך חביב, ושהוא תמיד חושש ומרגיש עוינות מצידי.
תודו שיחסית לאמא שלי, מדובר במייל שפוי וחביב. עכשיו אני רק צריכה למצוא דרך לענות עליו, בלי להוציא ממנו את חלקיו המטורללים.

ערב יום חמישי הוא ערב הקניות.
עודני מסתובבת בסופרמרקט, חלפה על פני קבוצת צעירים מגודלי-שיער ומרוטי-בגדים, בתיקי-גב.
"ישראלים", אמרתי לגבי.
"ואללה", אמר גבי "תזמיני אותם אלינו".
כשהתקרבתי ראיתי שעל אחד התיקים כתוב "שאולוב", משמע הרדאר המזרח תיכוני שלי עדיין פעיל.

לראשונה מזה כשנה פגשנו ישראלים! אני שמחה לבשר שהנוער בארץ מצויין, בעיקר כשהוא אחרי צבא ומטייל באוסטרליה.

אני חושבת שהכי שמחתי לראות את "אהבה קולומביאנית" עם ישראלים, שלא צריך להסביר להם מה מצחיק ב"אני לא חושב שאני אעזוב אותה בחודש הקרוב, זה החגים ואנחנו מוזמנים לארוחות".

שבוע שמח לכם, ואני מקווה שאני אגיע לתגובות לפני הסופ"ש הבא.

נכתב על ידי פארה ווי, 9/7/2006 05:21, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
24 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-11/8/2007 13:06

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה