התקדמות אישית

אף פעם לא סיפרתי לכם איך בכלל הגעתי לישראבלוג!

ובכן, בימי באיטליה, עת היה לי רע ומגעיל, פגשתי ישראלית אחת מעיר לא רחוקה, שעסקה כמוני בכתיבה בשעות הפנאי. שלא כמוני, היו לה הרבה יותר שעות פנאי, מה שיכול להסביר למה היה לה יותר קילומטראז' של כתיבה. למעשה, היא פשוט כתבה יותר ברצינות ממני וזהו.

כך התחלנו מחליפות כתבים ומציעות הצעות כתיבה זו לזו. בעיקר תיקונים סגנוניים, כי מה כבר ידענו אז. בעיקר אני.

היום הסתובבתי לי בין קבצי כתיבתי הישנים, וגיליתי סיפור שלה עם הערות שלי. נכלמתי עמוקות.

מילא הדרך שבה ניסחתי את הערותי, שאפשר בקלות לזהות בה שרידי חינוך רוסי נוקשה ואכזר,

גם עברתי על כלל מספר אחד של מתן ביקורת:

"ראשית ציין את הדברים החיוביים".

בכלל לא ציינתי את הדברים החיוביים! בושה לי.

מצד שני, היום לא הייתי מעיזה לתת ביקורת כזו, ככה שיש פה התקדמות.

בכל אופן, אותה ישראלית היתה זו שהציגה בפני את ישראבלוג ולקח לי זמן להבין איך זה בנוי, הדבר הזה, מי נגד מי, ושיש עוד בלוגים חוץ משל מרגי.

ואם את קוראת אותי במקרה, מֵלָה, אז סליחה.

גם עם ה"בוסית" הנוכחית שלי, שבתחילת יחסינו תיעבתי אותה ואיחלתי לה החלקה מקרית באמבטיה שתפתור אותי מעונשה, אני מזהה שיפור ניכר ביחסים, וזאת עוד לפני ששיחדתי אותה בחומוס.

בהתחלה הלכתי בגישת "התמודדות עם טינאייג'ר עוין" - צמצום מגע וחיכוכים ככל האפשר, תקשורת פורמלית ומרוחקת (רצוי באימייל), והפגנת בגרות מאופקת. וואלה, עבד.

אחר כך עלה בדעתי שולי היא חווה מה שנקרא "טינאייג'ריות של מבוגרים", קרי, גיל המעבר הנשי. כאן בארץ הפלאות לא נהוג להתערב במהלך הטבע ולסייע לאישה במצוקה בהורמונים משמחי-לבב אנוש. כאן מעדיפים לתת לאישה לאמלל את כל סביבתה בכמה שיותר התקפי זעם. אולי זה בגלל שחסרה להם דרמה בחיים, אולי זה נגד מצוות אלוהים. לכו תדעו.

מה שזה לא יהיה, הגישה האמפתית המזוייפת שלי עבדה, ואני שמחה לומר שאין לי יותר עיקצוצים כשהיא חולפת על פני במסדרון.

אין ספק, אני מתבגרת לתפארה.

ההרצאה הראשונה שלי עברה ללא הפרעות.

מצד שני, היא גם עברה ללא תלמידים.

מתוך שני הסטודנטים שלי, איש לא הופיע. מחד - בעסה, מאידך - מה אכפת לי, הנה התפנו להן ארבע שעות ואני הלכתי לשופינג במרכז העיר.

גרג עדיין מפרגן וסבבה, אבל אני בספק אם זה מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה.

עוד לא נרשמתי, אבל כבר ביררתי שפע של פרטים לגבי דיפלומת יעוץ. לא חשוב מה אני אחליט לעשות כשאהיה גדולה, יש לי הרגשה שההשכלה הזו תביא לי שפע של תועלת.

הבדלי תרבויות

וֵגִ'ימַייט.

די במילה הזו לגרום חלחלה לכל ישראלי שביקר באוסטרליה.

מדובר בממרח ההתקפי ביותר על פני הפלנטה. טעמו כרוטב סויה מלוח ומרוכז במיוחד, וכך גם הצבע. יש לו מרקם גמיש כמו של ממרח שוקולד איכותי. ראו הוזהרתם.

הממרח מכיל בעיקר תמציות שמרים וירקות, כלומר הוא צמחי ומשופע בויטמין בי 12. כמו שכבר כתבתי בעבר - לגדל דורות של ילדים על החומר הזה, משול לייצור סדרתי של אנשים חייכנים ומלאי רצון טוב.

שיהיו בריאים תושבי ארץ הפלאות, ורק טוב שיהיה להם, הם אוכלים את הג'יפה המרוכזת הזו בתאווה כאילו היה מדובר ברוטב שוקולד, או סטייק איכותי.

לא, זה לא פוסט לועג להרגלי האכילה האוסטרליים.

אחד ממרצי בתואר הזה, בסמסטר הראשון-ראשון, נהג להסביר באריכות אינסופית דברים מובנים מאליהם. שיעוריו, לא זו בלבד שהתקיימו בסופו של יום ארוך ומתיש, אלא גם מוקמו באולם עם מזגן מקפיא וכסאות אינקוויזיטוריים. תיעבתי אותו מעמקי ליבי.

אני חושבת שיותר גרוע מהכל היתה העליצות הדוד-משה שקרנה ממנו. והכי הכי - מדי פעם הוא היה מפנה מבט אל ההודים השחומים ואומר להם:

"!why you happy little vegimites"

ואני חשבתי לעצמי - לא יכול להיות שגזענות כזו מותרת כאן.

שיתפתי את חברי לעבודה הנוכחית במחשבה, והם נקרעו מצחוק.

"האפי ליטל וג'ימייטס" זה חלק מפרסומת, הם אמרו לי מתוך חרחורי הצחוק שלהם, "זה ביטוי מקביל ל'שמח כמו ילד', לא שום דבר גזעני".

אני מסתכלת על המרצה ההוא אחרת מאז, אבל הוא עדיין מעצבן בעליצות של הדוד משה, ושום פרסומת לא תציל אותו מזה.