דברים שרואים משם

ענווה

אולי כדאי לי התחיל לתרגל את זה.

הכל התחיל מזה שרציתי להיראות מהממת. אני לא יכולה להסיבר למה היה לי חשוב להיראות מהממת, להכנס לבושה במשהו ומאופרת ככה שכולם יפלו על הרצפה. הרי אף פעם אנשים לא נופלים על הרצפה בגלוי. ומה כבר זה יתן לי, שכולם יהיו על הרצפה? גאווה מטופשת.

לבשתי מה שתכננתי, וגבי, בחוסר רגישות וחוסר הבנה של כוונותי, אמר משהו ומוטט לי את הבטחון העצמי. החלפתי שלוש מערכות לבוש לפני שחזרתי ללבוש המקורי, בחולצה אחרת. גבי כבר הבין (אחרי התגובה העצבנית שלי) שעדיף לא להעיר הערות הורסות וחסך ממני את ה "את הרבה יותר יפה בלי איפור".

רוב הגברים שהכרתי התנגדו נמרצות לאיפור. חיבה לאמת? תיעוב לאמא המתאפרת? קטונתי. אבל פעם אחת שמתי רק מסקרה, נראה היה לי שהיא עשתה לי ריסים ארוכות מדי ואני נראית זנותית. שאלתי את גבי לדעתו ותשובותו היתה: "את יודעת שאני לא אוהבת שאת שמה אודם".

אפשר גם לפרש את זה כמחמאה, אם רוצים.

הגענו קצת באיחור ונתקלנו בג'ינג'ית. היא חיפשה את הבית של גרג עם פנס. זה מגוחך גם אם אתם מכאן. אין כאן תאורת רחוב מוצלחת, אבל עדיין, עניין הפנס היה מגוחך.

בפנים היו כולם, כולל ראש-בית-הספר, ששמעתי את השם שלה אבל אף פעם לא פגשתי. כולם ניסו ליצור אווירה נינוחה ומשועשעת, מה שהיה מוזר. כשאנחנו עובדים ביחד האווירה היא של היום השלישי במחנה קיץ. ופתאום כולם נראו רשמיים וזהירים.

מליסה ניסתה להיראות שמחה, אבל הילדים שלה חירבו לגרג את הבית והיא נאלצה לקום ולנזוף בהם כל כמה דקות. כל אחד הביא משהו לאכול, ומליסה הכינה בשבילי פשטידת תפ"א ללא חלב, בנפרד מזו החלבית שהיא הכינה לכולם. הג'ינג'ית ישבה לידי ופתאום הבנתי, שהיא הילדה השמנה והלא-פופולרית בכיתה, שהיא מרגישה בחוץ ולבד. שמליסה מסתכלת על גבי שם יד מסביב לכסא שלי, ומצטערת על הגירושין. שראש-הבת-ספר שואלת אותי שאלות בקול רשמי ואדוני כדי לשאוב מזה בטחון, ולא להרגיש זקנה בלה. שאני הכי צעירה והכי רזה וכולם יודעים על הריקודי בטן, והייתי צריכה להתלבש פשוט יותר ולהתאפר פחות. להצטנע.

אף אחד לא אוהב שמרחמים עליו, אני מנחשת, כי יש בזה משהו מתנשא. ומצד שני, נראה לי שעדיף לי להזהר בנוכחות אנשים שאני רואה אצלם את הקושי. לעזור להם להרגיש קצת יותר בטוחים בעצמם.

עוד משהו קטן לעבוד עליו.

משולם (שמבדוי) הוא אחלא בנאדם. אני מאד אוהבת אותו. אנחנו חברים כבר די הרבה זמן, מאז אחד התארים שלי. הוא הגבר היחיד שדיברתי איתו בפתיחות דומה לזו שדיברתי עם גבי. הוא יודע לא להיות שיפוטי מחד ולתת תובנה מאידך. באמת אחלא.

כמובן, אף אחד לא מושלם, אפילו לא משולם (השם המלא שמור במערכת). משולם קמצן.

אני לא מתכוונת "קמצן" נותן רק עשרה אחוז טיפ (או, רחמנא ליצלן השם ישמרנו, לא משאיר טיפ). אני מתכוונת, חי בחרדה תמידית לגורל הירוקים בחשבונו. לדוגמה, משולם קנה פלאפון חדש אחרי שארכיאולוגים ביקשו ממנו לפנות את הישן כי אולי יש שם שרידים של דינוזאורים.

הוא לא הסכים להוריד מהתצוגה שלו את הפלסטיק.

במקום לשכור דירה, משולם התגורר בבתי עשירים בעיר מגורינו, כל אימת שאלו נסעו לחו"ל והיו צריכים בית-סיטר. הוא לא שילם שכר דירה או חשבונות, לפי ההסכם.

להגנתו של משולם - פגשתי מעט מאד הורים שהרגשתי שהם עושים דברים גרועים יותר ממה שאמא שלי מסוגלת. למשולם יש אח קטן וכמה דודים מצד אמא. האח הקטן הגיע לגיל מצוות, ואמו של משולם הזדרזה לטלפן לכל אחיה, לבכות באוזניהם על מר גורלה וקשייה הכספיים. האחים כמובן התגייסו להעלות את אחיינם הקטן לתורה ומימנו אולם, דיג'יי וזמר. הבר מצווה עברה בכבוד, התמונות צולמו, המתנות זרמו.

את הצ'קים, אמא של משולם שמרה לעצמה. משהו כמו עשרת אלפים.

בכל אופן, ויפגוש משולם עלמת חמד, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת. ואעזוב אני את ישראל, ויעבור משולם לגור עם מיידלע אחת שעוד לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתגדל.

ויאמר:

מה זאת כי אשא אותה לאישה, וארנקי יהיה פתוח בפניה כגבול סוריה-לבנון. כל אשר חסכתי בעמל יומי יוקדש לקניותיה משולחות הרסן! חסכונותי לא יהיו הפקר!

ותאמר האישה: ככה? לא רוצה לא צריך, אני נוסעת לתאילנד ואתה אמן תמות יא מנייאק.

ותיסע לתאילנד, ויעלה גל גדול ממעמקי האוקיאנוס וישטוף בצונאמי אדירים את כל האזור. ויפלו קווי התקשורת ולא נודעו עקבותיה של האישה.

והיה באותם ימים חייתי בארץ המגף ינגף-שמה, הלא היא איטליה, ויום עבודתי עבר עלי בונציה. וישחו העכבורושים ויצעקו: "שבועות!!"

ונשוחח במסנג'ר.

משולם: שמעת על הצונאמי?

אני: שמעתי, לא תאמין מה הלך פה!

משולם: את יודעת שהאישה בתאילנד, נכון?

אני: וואלה! שכחתי.

משולם: כן, ולא שמעתי ממנה מאז שזה קרה.

אני: וההורים שלה?

משולם: גם לא. אנחנו נורא דואגים.

אני: באמת?

משולם: כן, המצלמה הדיגיטלית החדשה שלי אצלה.

ותשוב האישה מתאילנד ומצלמתו של משולם בידה. ויפול משולם על צווארה ויחטוף את המצלמה מידיה, ויתייפח - לעולם אל תלכי ממני שוב! ותטעה האישה לחשוב שהוא מדבר אליה, ותשוב אל ביתו.

והנה ימים באים וימים הולכים, ויודיע לי משולם כי נפל דבר, גמלה בו ההחלטה והאירה בו ההבנה, והוא נושא את האישה. ואפצח בקריאות מזל טוב וקולולולו, ואתהֵה, היהפוך כושי חברבורותיו?

והנה עוד ימים באים וימים הולכים, ויודיע לי משולם כי החתונה נקבעה לעוד שבועות מספר, ועוד בגן האירועים הכי יקר במחוזותינו. מפאת קוצר הזמן לא ביררנו לעומק את המהפך, ואיווָתר אני לבדי עם תמיהותי.

ויקרב יום החתונה עד מאד, ויעלה מולי משולם במסנג'ר וישאל לשלומי. ואשאלהו בתגובה איך הולך עם החתונה. ויאמר משולם - לא יודע, אולי זה לא היה רעיון טוב.

אבל הזדרזת כל כך לקבוע תאריך, ועוד בגן האירועים היקר, אמרתי לו. חשבתי שזה מה שרצית.

היה דיל, ענה לי משולם.

ובתמונות של החינה נראית כל כך שמח!, שאלתי

כי בדיוק סגרנו על הדיל, השיב משולם.

ויגיע יום הנישואין בכבודו ובעצמו, ויתאושש משולם, וישב על ברכות המזלטוב שלי ויאמר: יהיה אחלא.

רק תרחיק את אמא שלך מהצ'קים, אמרתי לו.

יש כספת, הוא ענה.

ותסתיים החתונה, ואשאל את משולם איך היה, ויאמר:

מה זה נהנינו. גם כיסינו את ההוצאות וגם נשארנו עם איזה עשרת אלפים. וגם, היה להם בגן אירועים פאשלה עם התאורה, לא שזה השפיע, אבל אנחנו הולכים לתבוע אותם וכנראה נקבל גם פיצוי. אין, היה אחלא, באמת.

וכנראה, שהוא הצליח להרחיק את אמא שלו מהכספת. סבבה לו.

נכתב על ידי פארה ווי, 16/7/2006 03:09, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך, ארצישראל
39 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-19/7/2006 13:13

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה