עשרים פלוס

זו השנה האחרונה שאני עדיין עשרים פלוס. זהו, מכאן והלאה זה להיות אישה.

סבא של גבי נפטר אתמול. הסרטן, החולשה ואירוע המוחי הכריעו אותו. הוא היה בן שמונים ושש, וקיווה שהעניין ייגמר מהר. כולנו עצובים מחד, ומאידך - היה צפוי, ובחלקו גם מבורך.

סבא של גבי שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. הוא וחברו נכנסו פעם אחת למועדון קצינים כדי לאכול משהו, אבל אוסטרלי אדיר-מימדים תפס את סבא של גבי בצווארון והרים אותו באוויר.

"אר יו בריטיש?" הוא שאל אותו בקול מזרה-אימה.

"לא, לא", גימגם סבא של גבי, "מפלשתינה".

"אה, אוקיי", שיחרר אותו הענק האוסטרלי אל הארץ. "אתה יכול ללכת".

לשם פרופרציות, סבא של גבי היה הבריון השכונתי. האוסטרלים מאד אוהבים את הסיפור הזה.

יהי זכרו ברוך.

הבדלי תרבויות

אצבע משולשת כולנו מכירים. זקופה בודדה או כפופה החוצה מכל השאר.

אצבעות קמוצות יחד לנקודה בקצה, אצלנו מסמן "רגע". אצל האיטלקים, רעה חולה, מסמן משהו דומה לאצבע משולשת.

אצל שכנינו הפלסטינים, שתי אצבעות זקופות מסמנות ניצחון.

אצל הבריטים, בעיקר אם גב היד מופנה אל הנמען,

שוב אותה אצבע משולשת.

"רק שתי דקות", סימנתי לגרג. הפנים שלו חשכו. נזכרתי במסר של שתי האצבעות שלי ומשכתי אותן לאחור, אבל זה רק עשה את המצב יותר גרוע.

כולם נקרעו מצחוק. נקרעו. אני הפכתי עגבנייתית משהו.

לפחות זה יסיח את תשומת הלב מעניין הוג'ימייט.

(גרג בדיעבד: "הדבר היחיד שהיה יותר חמוד ממה שעשית היה התגובה שלך. הסוודר האדום שלך נראה חיוור לעומתך")

לכבוד המצב, הלכנו לחגוג את יום הולדתי במסעדה התאילנדית.

היא היתה סגורה.

חצינו את הכביש והלכנו למסעדה הצרפתית ממול. מי אמר ששוק רווי זה רע.

גבי עזב את המפעל בשר (בשעה טובה) והלך לבית הספר להיפגש עם צוות ההוראה. הוא חזר מעוּדד, כי הצוות חביב ונכון לעזור, אבל גם כי הילדים קצת משונים.

כלומר, ילד שמפריע נשלח ל"חדר תכנון". בחד תכנון יושב מורה, ובו הם מתכננים יחד מה על הילד לעשות כדי למנוע הישנות של המקרה.

הילדים שנכנסו היו מעופפים משהו, מספר גבי, אבל כשהמנהלת ביקשה מהם (בשקט ובנימוס) להוריד את האוזניות, או לסדר את הפח, או לשבת, הם צייתו.

"יש לנו מקרים קשים", היא הסבירה לגבי הנדהם, "אבל כמורה מתחיל לא נצפה ממך להתמודד איתם".

כדי להתמודד עם ההורים יש משרד תיאום וקישור. המורה לא חייב לדבר עם ההורים. עדיף לפנות למרכז הקישור, כדי שהורים לא יקבלו עשרות תלונות נפרדות מכל מורה, למשל, או כדי שמורה לא ייאלץ להתמודד עם מקרים בעייתיים.

הצעתי לגבי ליצור קשר עם ההורים בימים הראשונים, ולהגיד לכל הורה עד כמה הוא התרשם ממשהו חיובי בילד. למה שהורה ישמע מבית הספר רק כשיש בעיה? עדיף להתחיל ממשהו טוב לדעתי.

אני קצת עייפה וחלושה. התחלתי טיפול ניקוי מערכות כללי והוא רוקן לי את כוחותי. אני קוראת אתכם בעבודה, אבל לא תמיד מספיקה לענות. בבית כמעט ואין לי כוח למחשב.

נשמע שהמגמה העולמית כלפי ישראל חיובית, ואני שמחה על כך. אני מקווה שכולכם בטוחים.

תודה לכל המאחלים, זה יומולדת מאז שמח בשבילי.