דברים שרואים משם

התובנות ההן מהכותרת

לקח לנו קצת זמן לעלות על זה, אבל זה הגיע.

גבי, ככל שהתקרב מועד יומו הראשון בעבודה, נסוג עמוק יותר ויותר למחוזות הפאניקה.

הפער בין התפיסה של הסביבה אותו כפוטנציאל להיות מורה מעולה, לבין התפיסה שלו את עצמו ככישלון ידוע מראש, הלך ונעשה גלוי, שלא לומר תמוה.

ואז, סיפרנו למשפחה שלו. והכל התברר.

"איך תלמד? באנגלית? אתה חושב שהאנגלית שלך מספיק טובה? בני כמה הילדים? כיתות ח' ו-ט'? גיל קשה... ומה עם החומר? אתה כבר בטח לא זוכר כלום, הרי לא לימדת כבר שנים".

(להגנתם, רוב בני המשפחה הצליחו גם לפרגן בסופו של דבר ולהכיר במציאות, שגבי הצליח בכל מה שהוא בחר לעשות עד היום).

זה לא מרוע, זה לא מחוסר אמונה בו. זה פשוט אופי. פעם, לפני כמה שנים, גבי יצא למילואים בקלקיליה. אף אדם מחוץ לישראל עוד לא מכיר את השם "קלקיליה" כי זו עיר יחסית שקטה. כן, יש מחסום, כן, האוכלוסיה לא בדיוק לובשת כחול לבן, אבל עד אז לא היו ידועות תקריות רצחניות במקום. וגבי יצא למילואים. מחסומים, רגיל לגמרי.

סבתא של גבי התקשרה אלי. "התקשרתי לעודד אותך", היא אמרה, "הוא במילואים ואת בטח דואגת".

"אני דואגת", אמרתי לה, "אבל זה לא כזה נורא - זו רק קלקיליה".

"היום אי אפשר לדעת", ענתה לי סבתא-של-גבי.

ואני קיוויתי שתהיה ממתינה ואני אוכל לצאת משיחת העידוד הזו.

זה לא מרוע, באמת. ככה היא חווה את העולם, וככה גבי חווה את עצמו.

ביום שישי הוא נסע לבית הספר להתרשם מהתלמידים ולסדר סידורים אחרונים. הוא דיסקס כמה רעיונות עם מורה-קולגה (יש כיתות שמלמדים בהן בבת אחת שני מורים יחד) והמורה התפקעה מהערצה. גבי חזר מעודד ואופטימי - אני רק מקווה שהמפגש עם התלמידים לא יהרוס את זה.

המייל האחרון, התוקפן, של אמא שלי, נשאר המייל האחרון. המייל תשובה שלי, שכלל שיקוף של התוקפנות והצהרה שאני מצפה ליחס של כבוד אלי, כנראה היה מוגזם בעיני אמי והוכיח לה שאין לה מה לחפש אצלי. אפילו לא פייט ראוי לשמו היא לא יכולה להוציא מהכישלון שהיא ילדה.

המייל האחרון של הביולוגי היה מעצבן, אבל לא התעצבנתי בתשובה. הוא הציג את כל עניין הנטישה שלו אותי בצורה חדשנית ומקורית, שתהיו חייבים להעריך: הוא הקורבן פה. הוא עשה את המעשה הקשה מכולם וניתק איתי קשר, וסבל כל חייו לא רק מהמחשבה על אובדן בתו (הוא מודה שלולא יצרתי אני קשר, הוא לא היה טורח) אלא גם מפחד להיות קורבן (!) לסחיטה ואיומים.

התקבל אצלי הרושם שהוא מרגיש שמגיע לו צל"ש, שלא לומר התנצלות: "סליחה שהיתנוטשתי על ידך".

מה שמשותף לשני האנשים האלה שאיחדו DNA כדי ליצור אותי, הוא אמונה חזקה בדת היהודית.

נתחיל מהביולוגי, כי זה יותר קל לי - אצלו זה מובן. הוא יהודי נרדף בארצות הברית, אין לו מי יודע כמה משפחה, בית הכנסת הרפורמי הוא המקבילה הכנסייתית לשכמותו - כל אחד מוזמן בשערים ויכול להיות חלק מהקהילה.

אצל אמא שלי המצב תמוה יותר. אמא שלי שלא בחלה בשרצים, עירבובי בשר וחלב או מני פעילויות בשבת, אבל לעומת זאת הקפידה לא לצום ביום כיפור או לבקר במקווה, פתאום התחילה לצטט לי את התורה וחשיבותה. שכחתי גם, שאחרי הנסיעה שלי לפולין הרגשתי זיקה חזקה יותר לשורשי התיאורטיים (כי שורשי המעשיים עוררו בי בחילה כבר אז) והתחלתי להדליק נרות ביום שישי. אמא שלי הקפידה להעיר שאני לא עושה את זה נכון, שזה חסר תועלת, שאני אפסיק עם זה כבר לפני שאני אעלה את כל הבית באש.

אז אפשר להגיד שהמקורות אצלה גם הם צורך בשייכות, אבל אני חושבת שאצל שניהם מדובר במשהו עמוק יותר, תועלתני יותר.

היהדות (אבל גם הנצרות, ואני לא בטוחה שהאיסלאם נקי פה) מטפחת את עליונות ההורה. יש דיבר שלם של "כבד את אביך ואת אימך", יש את כל המושג של "בן סורר ומורה" ואני חושבת שגם היה עניין של למכור את הילדים לעבדות. על הילדים, לעומת זאת, יש את המשפט המפורסם של "חוסך שבטו שונא בנו" - די ברור מי קיבל כאן עיסקה יותר טובה.

אני לא חושבת שהיהדות, כתרבות, מטיפה לאלימות במשפחה או להתעללות בילדים, אבל מי שרוצה לעוות את המסר, אין לו הרבה עבודה לעשות.

פתאום שניהם נהיו לי צדיקים. מטיפים לי על חשיבות המצוות והקדושה. כמובן, על המצוות הכרוכות בכיבוד הורים בעיקר, אף אחד מהם לא אמר מילה על השבת או המקווה (או אפילו על זה שאני צריכה לכבד את בעלי).

והשבוע קלטתי, שתוך פחות מחודש גבי ואני חוגגים יום נישואין שישי. עקפתי אותה - הנישואין הראשונים של אמא שלי נגמרו אחרי חמש שנים. העובדה שהיא היתה נשואה לאיש צבא אלכוהוליסט ונואף כרגע שולית.

ואני מכירה אותה, ויודעת שהיא מחכה לרגע שבו זה ייגמר גם ביננו. אני יודעת, כי זה משהו שהיא שידרה לי מילדות: שאף אחד לא ירצה אותי, לא ירצה לחיות איתי, ובטח לא לאורך זמן. שלא תהיה לי ברירה אלא לחיות איתה, כי לא יהיה אף מקום אחר.

איזה מזל, שהחיים זה לא בדיוק מה שהבטיחו לנו.

יומיום

עוד ועוד טלפונים של אנשים ששואלים אם הכל בסדר, אם המשפחות שלנו בסדר, אם לא ייגייסו את גבי להלחם בלבנונים.

האוסטרלים לא כל כך אוהבים לבנונים.

גרג נסע לחופשה ואין מי שיטפח לי את האגו. כל האחרים מרוכזים בעצמם, בעצם כמוני.

מספר הסטודנטים שלי הוכפל פי שלושה ועכשיו יש לי שלושה. אחת מהן נתפסה בהעתקות, שני נכשל בקורס הזה כבר פעמיים. השלישי משתדל להמנע מכל פעילות מחשבתית. כולם הודים.

אבל אני אשנה אותם והם יצליחו לתפארה!

הברווז חטף התקף אלרגיה קיצוני - במשך שלושה ימים הוא לא הפסיק ללקק לעצמו את הבטן ואת הרגליים, עד שעלינו על זה שמשהו מאד לא בסדר. הורים מזניחים אנחנו, בושה. להגנתנו, הברווז נוהג להתלקק למוות גם בימים כתיקונם.

עכשיו הוא בסדר.

אני שמחה שכל קלפי לבנון גלויים בתקשורת. לפחות זה. כל הרשתות מדברות על איראן, שכולם אוהבים לשנוא. אני מקווה שהשקט יגיע לישראל,

ויפה שעה אחת קודם.

נכתב על ידי פארה ווי, 29/7/2006 11:07, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, סתם יום של חול
41 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Ron ב-2/8/2006 20:46

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה