ריח של בישולים של שבת

ריח של דגים בתנור, עם עגבניות, שורש סלרי, מיץ לימון ויין לבן. ריח של בצל ירוק קצוץ דק, שישתלב בפאסטה עם סלמון ושמנת (ללא לקטוז). ריח של חומוס תוצרת בית. ריח של כביסה שמתייבשת בשמש קווינסלנד של חורף. ריח של סבון כלים אחרי שכל הסירים שוכבים ליבוש. ריח של חצילים קלויים בתנור.

עוד מעט ניסע לארוחה אצל חברינו הפארסים. גבי עמוס מעבודה, אני עוד צריכה לשפצר את המחשב החדש שלי במיני תוכנות שישפרו את חיי, אפילו בקצת. אבל כבר התחייבנו.  אני צריכה גם להתקלח, לפני הארוחה של שבת.

יש לי איזה ציפיה עמומה שהם ידליקו נרות.

אני מתגעגעת. אני מנסה לא לחשוב על המקומות בטבע הישראלי שאני אוהבת. על אנשים שנשארו שם. על המסעדות בנחלת שבעה, שהתרוקנו בשנים האחרונות (ולא בכלל לא היה אכפת). אני מנסה בכל הכוח להזכר במה שאני לא אוהבת, כדי לא להקרע מגעגועים. הריח של החלה, של הנרות, הצפירה של יום שישי בצהריים - אני מנסה לחשוב על הלילות הקרים בחורף, על גסות הרוח ברחוב, על החוצפה. על החורשה שאהבתי בתור ילדה, שהפכה לשכונה צפופה ומכוערת. אבל הגעגוע נשאר.

ככה זה להיות מהגרת.

כל המסמכים מישראל הגיעו (כמעט). הסוכן שלנו נכנס להיפר ונזכר שאנחנו יכולים ללכת לעשות את הבדיקות הרפואיות. הבדיקות האלה, זה מה שבלם אותי עד עכשיו מלזרוק את הגלולות מהחלון. חשבתי שנצטרך לחכות איתן עד כמעט סוף התהליך, והנה - מהר מהר, את בדיקת הדם עשינו היום (מקווה שאין לי איידס), וביום שני - צילום רנטגן. הבדיקה הרפואית ביום חמישי, כנראה. האם זו פרידה ביני ובין העגולות-העגולות ההן?

זה לא מתאים. עדיף לחכות עד לתושבות עצמה, ולא לתאריך ההיפוטתי שלה. זה עניין של עוד שלושה-ארבעה חודשים. נדע אם מעבירים את גבי לחוזה קבוע, אם יש לי סיכוי להשיג חוזה כזה (מה שיבטיח הזרמה של משכורת בימי חופשת הלידה). נדע איפה אנחנו עומדים.

תירוץ מצויין, לאמירה "אני בכלל לא מרגישה מוכנה".

ילד, זה אומר לחשוב במושגים אחרים. לחשוב בשביל מישהו אחר. לחשוב איפה יש בתי ספר טובים יותר. איפה יש בכלל גנים. לחשוב לא במונחים של "אין לי כוח ולכן ארבץ לי בחוסר מעש", אלא במושגים של "מה צריך לעשות עכשיו".

זה מפחיד את שנינו, אבל כשהשאלה הגדולה נשאלת, התשובה היא חד משמעית. כן. אנחנו רוצים להביא ילדים.

אחד ההודים, אמאן שמו, הבטיח ללמד אותי ואת חברותי לריקודים את הריקוד הפונג'בי המסורתי שהולך ומתמקם ביציבות בתור הלהיט המקומי. אמן הזדעזע מהמחשבה על תשלום. "אני אעשה את זה ברצון, זה יהיה רגע שמח בשבילי", הוא הכריז.

הודעתי לבנות, והנה מסתבר שגם נשים לא תמיד מצליחות לנהל דברים כמו שצריך.

גלנמרי התחילה לדבר על עלות הביטוח. למה חבורה של בנות שנפגשת עם הודי צריכה ביטוח?

אליזבת הודיעה שהיא לא תבוא "מתוך כבוד לקיי".   רובנו לא הצלחנו להבין את הקשר עד לדקות אלו. נכון, קיי אמורה ללמד ריקודי בוליווד בבית הספר שייפתח בעוד שנה. אז מה? האם זה אומר שלעולם לא נוכל ללמוד ריקודים הודיים מאף אחד אחר? או עד אז?

ובכלל, עם כל הכבוד לכוריאוגרפיה של קיי (שלומדת ריקודים הוליוודיים מזה כמה שנים), יש לנו כאן הודי אותנטי ושחום, לא נלמד ממנו ריקודים מסורתיים? ולא נעשה את זה בטרם הוא בורח הלאה לסידני או מלבורן? אני הודעתי שאני מתכוון ללמוד ממנו מה שאפשר, עם או בלי ביטוח, עם או בלי משתתפות. מי שרוצה - מוזמנת.

מסתבר שהילדים של גבי לא מלאכים ומדי פעם הם צוחקים על שגיאות האנגלית שלו, אבל עדיין יש את אלו המתקנים בשבילו את שגיאות הכתיב ברצון.

הוא עדיין עמוס, וכנראה שככה זה יהיה בשנה הראשונה.

אני מעדיפה את העומס, את העובדה שבערב אני בקושי רואה אותו כי הוא עסוק בלתקן עבודות או להכין את שיעורים למחר, את העיסוק המתמיד שלו בתלמידים עד כדי כך שמאד קשה למהסיט את תשומת הלב שלו לנושאים אחרים (נגיד, אני)  - את כל זה אני מעדיפה על פני הידיעה שהוא מבלה יום-יום במפעל מנוון-מוח, בקרבת אנשים טיפשים ומרגיזים, מוקף בפגרים של פרות.

מורה אחת ניגשה אליו כולה אושר וניצנוצים. "אתה מישראל?? סוף סוף! אני הייתי מתנדבת בקיבוץ, פעם לפני הרבה שנים, ואני לא מצליחה להשיג את הליקר המופלא הזה, סברה. שנים אני מחפשת! ואין בשום מקום!! בבקשה! אם תוכל! אני אשלם, כמובן!"

מישהו יודע מה זה? זה ליקר סברסים או משהו?

עדי כותבת מדי פעם על חוויותיה מיפן. לי אין כאלו אבל יש לנו כאן מרצי נפאלי אחד, קאלי שמו, שבילה את השנים האחרונות ביפן.

"רוב האנשים ביפן לא רוצים ילדים", הסביר לי קאלי, "בשביל מה? יותר מדי כסף, רעש, ליכלוך. אז הם לא עושים ילדים. עובדים-עובדים-עובדים, ואז יוצאים לחופשה".

"זה נשמע חכם דמוגרפית", אמרתי, זוכרת את התפוצצות האוכלוסין העולמית.

"כן, אבל את יודעת איך זה עם הפנסיה. אז בשביל לעודד ילודה, לא כמו אוסטרליה - הם לא רק נותנים מענק לידה. כל החינוך - החל מגיל שנתיים - על המדינה. וזה לא סתם חינוך! חינוך מעולה! והכל כולל הכל - שלוש ארוחות ביום. רק תביא את הילד".

"נשמע קצת מנותק", אמרתי לו. איזה מן חיים זה לילד בלי לראות את ההורים שלו כמעט?

"את יודעת איך רוב הילדים בוכים כשלוקחים אותם לגן?" שאל אותי קאלי, "הילד שלי בן שלוש. זה היה פשוט מביך. הוא היה הולך לגן עם חיוך ענקי. לא היינו מעירים אותו בבוקר, כי הוא כבר היה מחכה לנו ער ולבוש ומזרז אותנו, שניקח אותו כבר לגן. מתי הוא כן היה בוכה? כשהיינו באים לקחת אותו. זה היה כל כך לא נעים".

"באמת נשמע לא נעים, עוד היו חושדים שאתה מתעלל בו ושולחים עליך את המשטרה", אמרתי.

"וגם האוכל. הוא לא הסכים יותר לאכול בבית. רק האוכל של הגן! מאז שהגענו הוא לא מפסיק לשאול מתי ניסע שוב ליפן. הוא מתגעג לגן, לחברים, לאוכל. את האוכל שלי הוא טועם - פההה! יורק החוצה. רוצה את האוכל של הגן. ואני יודע לבשל! גרתי בתאילנד שנים! לכי ספרי לילד."

מישהו יודע איך משיגים אזרחות יפנית?