אמרתי לכם

התקף של פולניות.

כשאנחנו אומרים פולניות, זו בעצם יהדות שאנחנו מתכוונים אליה. יהדות אשכנזית דביקה, יהדות מזרחית חונקת.

אני חושבת שמה שהכי אהבתי ב"הכל מואר" הסרט, לא היה ההומור (אם כי גם הוא כבודו במקומו מונח) אלא הצורך להשתמש בכל השפות שאני יודעת, ואחת שלא.

יש לי מייל שהגיע מאמא שלי לפני כמה זמן, אולי שבועיים. אולי יותר. כל פעם שאני חושבת אולי כן לקרוא אותו, מתכווצת לי הבטן ואני מחליטה שלא. זה מייל של מעט מילים. שתי שורות וקצת. אחרי המייל הארוך שלי מקודם, משהו כל כך קצר רק יכעיס אותי בזלזול שיוקרן ממנו. נמאס לי מהזלזול.

הביולוגי דווקא כתב מייל ארוך, אבל שתי שורות ממנו הספיקו לי כדי להתרגז ולעזוב אותו באמצע, ולא בכוונה לחזור.  "תעזבי את זה, אל תסתכלי לעבר", הוא כותב לי.

מה יש לדבר, טכניקה פופולרית אצלו. הניבה פירות משובחים, בדמות התעלמות ממני במשך 20 שנותי הראשונות.

ועשרים שנה אחר כך, כשנסעתי להכיר אותו, היתה לו החוצפה לבקש ממני להעביר מתנת יומולדת לאחיין שלו, שגר בישראל.

בשביל מה אני בכלל בקשר איתם? אין לי שליטה על הדרך שבה הם בוחרים לתקשר איתי. אני יכולה להציע ולהדריך ולשקף ולהסביר, אבל שניהם אטומים כמו הטינאייג'רים של גבי בבית ספר. הכל עובר להם מעל לראש, והם ממשיכים לעשות כרצונם. עונשים לא מרתיעים אותם - לפעמים נדמה לי שהם מייחלים לעוד קושי, לעוד מחסור, לעוד כאב. כמו שאנשים צובטים את עצמם, לוודא שהם ערים.

הוא ממשיך, הביולוגי, לבקש ממני להביא לו נכדים. הוא הרי כל כך הצטיין בתור אבא, אז בתור סבא המקום שלו מובטח.

כמעט התפתיתי לכתוב לו שגם אם יוולדו לי ילדים בימי חייו, סביר להניח שהוא לא יראה אותם לעולם.

וכל ההרוגים האלה בישראל. כל יום עוד טלפון מחברים ששואלים אם יש סיכוי שיגיסו את גבי, למרות שהוא בחו"ל. כל יום הרשימה מתארכת, והמילים "אמרתי לכם" לא נותנות את אותה הנאה יהודית-פולנית-נשית.

אמרתי לכם שמגייסים חיילי מילואים, מהר-מהר בצו שמונה, ולא מספקים להם ציוד. אמרתי לכם שהחיילים מזלזלים בהוראות הבטיחות, לא שמים קסדות. אמרתי לכם שהחיזבללה מתחמש, אמרתי לכם שזה עניין של זמן.

הלוואי והייתי טועה אז, כשאמרתי לכם.