לא טוב, לא בסדר
לא הוגן מצידי להתלונן על מה שעובר עלי בימים אלו. איזו זכות יש לי? ממוקמת בנינוחות במדינה שטופת שמש ונטולת טילים. הצבא פה התנדבותי, לא הישרדותי. הרשימות של ההרוגים - אני לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט שזו מלחמה. שרון, חבר ילדות, גויס בצו שמונה. החברים מישוב פאסטורלי ליד כרמיאל עברו לקרובים בשרון. השמות האלה ברדיו, כל השמות האלה, כמו בימי התואר הראשון, בפיגועים של קו שמונה עשרה, עוד ועוד שמות - בסוף זה נכנס. מלחמה.
רק השבוע קלטתי, שאם היינו בארץ, גבי היה שם בלבנון. שוב. ואני הייתי יוצאת מדעתי מרוב דאגה, שוב.
רציתי לספר כאן איך השתכנעתי שלצבא לא אכפת מחייו (או מותו) של גבי, ואיך זה נעץ את המסמר האחרון במגורים שלנו בישראל, אבל אני מרגישה שזה לא הוגן. מלח על הפצעים, שמרים על הדאגות.
 
זה לא שאין לי דאגות כאן. זה לא שגבי מוגן לחלוטין כאן. זה לא שמישהו מוגן לחלוטין איפשהו.
אתמול חזרתי מהעבודה כרגיל, בסביבות שלוש-שלוש וחצי. הייתי חוזרת מוקדם יותר, אבל כשאני מעבירה שיעור, משהו בדמות הזו שאני נכנסת אליה - בדמות היציבה והיודעת והמנחה והמטיבה והמייעצת - טוען אותי באנרגיה, ואני הופכת להיות פרודוקטיבית.
לא כמו עכשיו, למשל. אני יושבת בעבודה וכותבת פוסט עם מקלדת שהאותיות בעברית כתובות עליה בטוש.
הייתי אנרגטית ומעודדת - גרג טיפח לי את האגו סביב מה שהספקתי כשהוא היה בחופש, מסתמנים כיוונים חיוביים לגבי תעסוקה בשבילי אחרי הסמסטר הזה. הכסף מהדירה המזורגגת סוף סוף נכנס בשלמותו ואני יכולה להעביר אותו אלי, ולהתחיל לחיות. להמשיך לחיות.
גבי לא היה בבית כשהגעתי, אבל זה לא נדיר. הוא מגיע בארבע בדרך כלל. המדפסת החדשה הגיעה. עשיתי כמה טלפונים שצריך לעשות. אחד מהם היה טלפון לדואר האוסטרלי. החבילה ששלחתי לסוכן, עם כל המסמכים להגירה, ושני הדרכונים, עדיין לא הגיעה.
שלחתי בדואר שליחים מהיר, כזה שיש עליו מספר ואפשר לעקוב אחרי ההתקדמות של החבילה באינטרנט. נשמע היי-טקי ואמין.
החבילה היתה צריכה להגיע ביום שני, ונכון ליום חמישי היא עוד לא הפגינה סימן חיים. התקשרתי לרשות הדואר.
לדואר לא היתה בשורה - לא היה זכר ורישום של המספר של החבילה שלי. כאילו לא היתה מעולם.
התחלתי לרדת מהפסים.
רשות הדואר פתחה בחקירה. אני מצידי הפגזתי אותם בשאלות. מסתבר שהכל נשמע היי-טקי ומגניב, אבל למעשה: בדרך כלל המספר נסרק בתחנת היציאה, אבל לא תמיד. משם הוא אמור להיסרק בדרך בכל תחנה.
החקירה עדיין מתנהלת. אין לי מושג איך מאתרים חבילת ניירות אחת בכל אוסטרליה.
השעה כבר היתה ארבע וחצי, וגבי עוד לא הגיע. אבל זה מובן - חשבתי - כי מחר יש להם יום ספורט, בטח יש לו סידורים. לא היה לי חשק לשטוף כלים. התחלתי לשאוב את כל השיערות של הכלבים. אם לא שואבים יומיים, כל בגד שנוגע ברצפה דינו כביסה.
איזה מן דבר זה לאבד דבר דואר רשום במעקב?! מה זה השטות הזו? איזה מן תהליכי עבודה אלו, של עולם שלישי?
 
השעה כבר היתה חמש, וגבי עדיין לא חזר. צילצלתי אליו פעמיים לפלאפון. לפני יומיים הוא התלונן שהוא מקבל אס-אמ-אסים מטופשים של פרסומת וזה מביך אם זה קורה באמצע שיעור. ניטרלתי לו את הצלילים, ועכשיו ההתראה היחידה של הסלולרי שלו היא רטט. יכול להיות שהוא שכח אותו בתיק, ולא יודע שאני מתקשרת.
לקח לי עוד עשרים דקות לחשוב על האפשרות שהוא לא לקח אותו בכלל. בדקתי מתחת לכרית שלו. הפלאפון הוא גם השעון המעורר, ושם הוא אכן היה, עם שתי שיחות שלא נענו. אחת ממני, אחת מאיזה מספר שאני לא מכירה וגם לא אכפת לי.
כבר כמעט חמש. הוא עוד לא חזר מבית הספר כל כך מאוחר. למה לדאוג? מה כבר יכול לקרות? הוא נוסע בכביש בין עירוני, זה נכון, אבל אין הרבה נוסעים אחרים. זה כביש רחב. כמעט ואין בו תאונות. עוד לא חושך. אנשים עוד לא שותים. אין סיבה שמשהו רע יקרה.
למה שאני אבטח בזה? לפני כמה פוסטים לעגתי למשפחה של גבי על החרדות שבהן היא חיה, והנה, מסתבר שכל הפוסל במומו פוסל. אבל למשפחה של גבי אף פעם לא קרה שום דבר רע, ואני - מרגע שנולדתי, קרו לי דברים רעים. עשרים השנה הראשונות שלי עם אמא שלי לימדו אותי שהעולם הוא מקום עוין, שפעולות טרור קורות בבית בלי התראה ובלי שליטה ובלי סדר קבוע, אבל הן תמיד קורות. שלאף אחד לא אכפת ממני - עובדה, הביולוגי נעלם, אף אחד מהשכנים אף פעם לא בא לשאול על מה כל הצעקות והבכי, אף מורה לא הסיקה מתוך "הילדה מאד אינטילגנטית אבל יש לה קשיים חברתיים" את המסקנה שמשהו בקשרים החברתיים הראשוניים שלי פגום - לאף אחד לא מזיז שום דבר. העולם אדיש לגמרי לגורלי.
וכשכבר היה לי מישהו שאהב אותי, בעולם העוין הזה של ילדותי, היה קורה משהו והוא היה נעלם. אבא שלי זצ"ל גר בעיר אחרת, ואחר כך עבר לארץ אחרת. את כל הכלבים והחתולים שאימצתי, כל אחד בתורו, אמא שלי היתה מחכה ליום שאני אסע מהבית (לחברה או למחנה קיץ) ומוסרת אותם. כלב אחד היא פשוט מסרה בלילה. את מיקי, הכלב שמצאתי בגיל עשר, החזקתי בחדר שלי וישנתי איתו באותה המיטה, כדי שלא תיקח אותו. הוא שרד אצלנו כמה שנים, ויום אחד ברח ולא חזר.
אז זה רק טבעי שמישהו יקר לי וטוב לי כמו גבי יילקח ממני באותה אכזריות. עמדתי על המרפסת שלנו והסתכלתי ברכבים, מחכה לטנדר המרוט שלו. אם יקרה לו משהו, איך בכלל יידעו לאתר אותי? וכמו תמיד כשהחרדה הזאת משתלטת עלי, אני מתחילה לחשוב מה אני אעשה אחרי שיודיעו לי. האם לחזור לארץ? המשפחה שלו בטח תרצה לקבור אותו שם, קרוב אליהם. ואחר כך? לחזור לאוסטרליה לבד? איך אני אחזיק כאן מעמד לבד? ובישראל אני לא אחזיק מעמד בכלל, לבד או ביחד.
האם אני ארצה לחיות בכלל אם יקרה לו משהו - אני שואלת את עצמי והתשובה לא חד משמעית. אם למות, אז צריך להשיג כדורי שינה. אני לא טובה עם כאב. צריך למצוא בית לכלבים קודם. מזל שאין לנו ילדים. אבל מצד שני אני כן רוצה לחיות. אפליו אם יקרה לו משהו, יש לי רצון לחיות. אבל איך אני אמצא עוד מישהו כמוהו? מספיק עם המחשבות האלה! אני נוזפת בעצמי. כל פנטזיה יש בה גרעין של הנאה, אם את חושבת מה לעשות בלעדיו, את בעצם רוצה להיות בלעדיו ואת לא. מספיק עם זה, הוא תיכף יחזור.
נכון, העולם באמת לא היה נדיב אלי בשנותי הראשונות. אבל מה זה חשוב? אני מכירה אנשים שהעולם היה רוטשילד אליהם בשנים הראשונות - הורים ויציבות וכסף והכל, ועכשיו החיים שלהם קקמייקה. כמו מליסה, שיש לה יופי של קשר עם ההורים, אבל כולה מלאה מרירות על האקס שלה, והילדים שלה עושים לה את המוות (וזה עוד לפני גיל 7). זאת נראית לך עיסקה יותר טובה? קודם בסבבה ואת הבעסה בסוף? אני לא יכולה להגיד שאמא שלי "הרסה לי את החיים". החיים שלי לא הרוסים, הם די טובים. היא הרסה לי את הילדות, והיא מנעה ממני משפחה ראשונית. אבל העתיד שלי לא נהרס בגללה, אני שיקמתי אותו, בעזרת הכוחות שנתן לי אותו עולם אכזר.
גמרתי לשאוב את חדר השינה והמסדרון, וכמו תמיד הכלבים הסתכלו עלי בעלבון. תזוזו ממני, רטנתי אליהם, למה אתם חייבים להדבק אלי כשאני שואבת, אם אתם מפחדים מהשואב? תהיו כלבים נורמליים ותברחו! זה לא שאין לאן! יש לכם גם חצר! אבל הם ממשיכים להידבק, ומסתכלים עלי בעיניים עצובות.
חמש ועשרה, אני מחפשת פיסת נייר שאולי רשום עליה מספר טלפון של מישהו מהבית ספר. ג'ורדן כבר באנגליה אבל אולי ההורים שלו יודעים עם מי אפשר לדבר. אולי מישהו מופיע בספר טלפונים.
הכיור מלא כלים, ועוד לא הכנתי סלט. המרק כבר נגמר.
אני יוצאת שוב למרפסת, לא מצאתי אף מספר ועוד מוקדם לעשות סצינות. עוד לא חשוך אפילו.
אני רותחת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון? כמה פעמים אפשר לבקש? לפעמים יש לי משהו חשוב להודיע או לשאול אותך באמצע היום, ואתה מתנהג כמו ילד שאין לו שום אחריות בעולם! שאני אסתדר לבד! ואני צריכה שתשיג לי מספרי טלפון של אנשים שאתה עובד איתם, לכל מקרה! אלוהים אדירים,  אני הופכת לאמא שלי. האם יכול להיות שהיא דאגה לי באמת? אם ככה, אז למה היא חיבלה לי בחיים כל הזמן? עניין של בעלות? שרק לה יהיה מותר להרוס לי? כמו שהיא אמרה פעם כשמישהו העיר לה שהיא מכאיבה לי: "זאת הילדה שלי ואני אעשה איתה מה שאני רוצה". הנה, עשית. מקווה שאת מרוצה. מה בכלל כתוב באימייל האחרון שלה? אין לי כוח לבדוק. אם קרה משהו, היא תצא מגדרה מרוב שמחה לאיד. "זה עונש מאלוהים על שלא התנהגת יפה לאמא שלך", ככה היא תגיד, לא יהיה לה אפילו את היושר להשתתף ולהגיד שקרה לי אסון נורא מאין כמוהו.
 
אני מסתכלת על כל הטנדרים - זה מאד מעניין להסתכל על התנועה ברחוב שלנו. תמונות בזק של החיים בעיירה אוסטרלית קטנה. ובכל זאת הייתי מעדיפה מיקום שקט, מתישהו נעבור.
 
הטנדר המצ'וקמ'ק של גבי מתגלגל לתוך החניה.
 
אני שואלת מה קרה והוא מחייך ואומר: "התעכבתי", כאילו לא עליתי על זה לבד. אני מתפרצת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון, יכולת להתקשר ולהודיע לי, אתה יודע שאני דואגת. הוא מתנצל. זה לא יום טוב, אני אומרת לו, איבדו את החבילה ששלחנו לסוכן.
 
הוא עולה הביתה, שואל שאלות כמו ששאלתי גם אני. הייתי צריכה לשלוח עם שליח. מחר אנחנו אמורים לקבל תשובה מהחוקרים, כלומר במקרה הטוב נשמע מהם ביום שלישי. אנחנו מתחבקים. הלוואי שימצאו את החבילה הזו. המדפסת לייזר שלך הגיעה - אתה יכול להדפיס דפי עבודה לתלמידים. איך הלך לךָ היום? קשה, אבל אני אתגבר.
 
זה רק דרכונים, אני מזכירה לעצמי, דרכונים וניירות. זה רק זמן ואולי קצת כסף. הכל לטובה. לא דיווחו את השמות שלנו ברדיו. יצאנו מזה בזול.

גרג הרגע הודיע לי שכולנו יוצאים לצהריים ביחד - לעודד אותי על עניין הדרכונים.