דברים שרואים משם

בשבחם של כימיקלים

אני מרגישה ממש ממש טוב. קשה לי להצביע על הגורם, אבל אני חיה בעולם של אופטימיות מזהרת. אולי זה הקיץ המתקרב, אולי זה הדרכונים שחזרו אלי הביתה, אולי זה פשוט העובדה שחזרתי לקחת ויטמין בי. איך שלא יהיה, הכימיקלים במוחי כנראה מאוזנים, טוב לי ונעים, ואני נמנעת מלקרוא את תשובת אמי שהגיעה באימייל. כשהיא עונה מיד, זה לא סימן טוב.

אבל יש בי סבלנות רבה הרבה יותר מבעבר למיני טרדות. למשל, ההיא שעובדת מעלי, המפקחת שלי, וואטבר, הג'ינג'ית.

"פארה, מה את עושה?"

מה את חושבת שאני עושה? הגיעו המטלות של התלמידים, ואת רוצה שהן יהיו בדוקות בתוך שלושה ימים.

"בודקת את המטלות".

"יש לי עוד משהו בשבילך לעשות!"

נחמד לשמוע, אבל לא בדיוק חסר לי מה לעשות.

"אהה".

"אני רוצה שתכיני לי מסמכים לקורס אחר שלי".

זה קורס שלך, למה שלא תכיני בעצמך?

"אהה."

"וזהו! אני רוצה שתכיני אותם!"

"למתי את צריכה אותם?"

"לעוד שבוע".

"אז בואי נדבר בשבוע הבא." כי כאמור, השבוע אני צריכה לגמור את המטלות, לא?

"אבל אני רוצה את זה עכשיו!"

ואני רוצה שלום במזרח התיכון ואם אפשר גם תרבות נעימה יותר בישראל, אבל גם זה לא קורה, נכון?

כבר קלטתי את הג'ינג'ית והגעתי למסקנה שהיא בגיל המעבר ולכן צריך לנהוג בה כבטינאייג'רית. צימצמתי מגע, נתתי לעצמי להרגע מהעצבים. בסופו של דבר, היא לא טובה ביחסי אנוש, ואני כן. לא נותר לי אלא להתבשם מעליונותי האנושית ולרחם על הג'ינג'ית.

בסוף פתרתי את כל הסיפור הזה: נרגעתי, הסברתי לה שאני עמוסה לא רק במטלות אלא בעוד דברים, ואם יש אפשרות לדחות את זה לשבוע הבא, מה טוב.

היא פחות או יותר קיבלה את זה.

אבל היא באמת מעפנה ביחסי אנוש. אני לא מבינה איך נותנים לאנשים כמוה משרה מלאה ולי לא.

במיוחד כשגרג מעריך אותי כמו שמשתקף מהסיפור הבא:

גרג: "...ואני רוצה שתכתבי למאמר הזה את דעתך על המודל".

אני: "כן, כן.... הא?!"

גרג: "דעתך. על המודל. שבמאמר."

אני: "אוקיי..."

גרג: "משהו לא בסדר?"

אני: "ובכן... לא שאכפת לי לכתוב, אבל אתה בטוח שאתה רוצה את דעתי?"

גרג: "כן."

אני: "כי אתה יודע, זה לא שיש לי את הנסיון שלך, דעתי די חובבנית".

גרג: "אני רוצה את דעתך."

אני: "אין לי בעיה, אבל אני חושבת שאתה מגדיל בערכי פה".

גרג: "מגדיל בערכך?! מה... מי... מה את בכלל יודעת מה ערכך? אם כבר, גם אני וגם את ממעיטים בערכך על בסיס קבוע. פשוט תכתבי את דעתך".

אני: (מסמיקה קלות אם כי מבסוטית): "אבל אתה תעבור על זה אחר-כך, נכון?"

המשפחה של גבי אף היא מספקת לי הזדמנויות רבות לחוכא ואיטלולה.

לדוגמה, ביקשנו מאבא של גבי שיעביר לנו כספים מישראל בשירות הקרוי יורוג'ירו. השירות ניתן בסניפי דואר (מסויימים) וכרוך בהגעה לסניף כשמזומנים בידך, ושליחתם לבנק בחו"ל. העמלה מזערית.

צבי התבקש ללכת לסניף בנק לא רחוק משם, למשוך במזומן כמה עשרות אלפי שקלים, ללכת לסניף הדואר ולהעבירם אלינו.

אני מודה שחששתי, כי תמיד בחדשות שומעים על "מאתיים אלף שקלים חדשים נשדדו הבוקר מאדם בסניף דואר באור יהודה" או משהו כזה. אמנם, לא במאתיים אלף עסקינן, אבל אני בטוחה ששודדים אינם בוחלים בסכומים קטנים יותר, כמו נגיד עשירית.

אבל צבי (אבא של גבי) הבטיחני נאמנה שהכל יהיה בסדר.

האמנתי לו.

בצהריים מצלצל הטלפון שלי בעבודה, ועל הצג מספר לא מזוהה.

"שלום פארה!" אומר לי צבי.

"הי!" עונה אני בפליאה, אם כי לא מעט בחשש.

"תשמעי", אומר צבי, "התכוונתי ללכת להוציא את הכסף, אבל אשתי אומרת שבשביל סכום כזה צריך מזוודה גדולה".

ברקע שומעים את האישה: "איזה טירוף! סכומים כאלה במזומן!!"

אני: "כן... באמת התלבטתי בנושא..."

האישה חוטפת את הטלפון: "פארה, השתגעת לגמרי? למה לא לעשות העברה בנקאית? איזה מן דבר זה לשלוח כזה סכום במזומן! מה פתאום! איפה את חושבת שהוא ישים את זה? בתיק?! את ראית פעם את התיק של צבי? הוא לא ישים את זה בתיק! איפה יש לו מקום בתיק! תשאלי אותו כמה כסף יש לו בארנק! תשאלי! נו! אם יש לו עשרים אגורות, אני צנצנת! איפה הוא ישים עשרים אלף? הוא מתכוון לקחת את זה בשקית ניילון! מה זאת אומרת של מי? שלנו! אה, של מי... אני יודעת של מי? מה זה חשוב של מי?! אם זה של קופת חולים או של נעלי הקניון? אני לא מוכנה!"

בשלב הזה איבדתי את השליטה העצמית ונגללתי על הרצפה מצחוק.

אין לי כוח להסביר את מהות התיעוב שלי לבנקים. אני חושבת שכל העמלות שלהם מוגזמות, חצופות, ונצלניות. מתוך כך אני מנסה ככל יכולתי להמנע מלתת להם אותן, מה גם שלרוב זה עולה לי פחות.

אבל הודעתי לצבי שאם הדבר מסבך את חייו עד כדי החלפת תיק, נשתמש בשירותי הבנק. שיחנקו, ממילא זו העברה אחרונה לפני סגירת חשבון, אמן.

פיטר וגבי בשיחת טלפון.

גבי: "מצטער להפריע לך, פיטר..."

פיטר: "אתה בסדר, מייט".

גבי: "הרדיאטור שלי דפוק, אני צריך להחליף אותו, ורציתי להתייעץ איתך".

פיטר: "וואלה. אני אשיג לך רדיאטור חדש, ונחליף אותו ביחד".

גבי: "תראה, אני יודע שאתה עסוק. אני לא רוצה להטריח אותך".

פיטר: "לא, אין בעיה, נעשה את זה ביום שבת. ניקח אותו לסדנה שלי, ואני... אולי תפסיקי לצבוט אותי? מה את רוצה? מה אכפת לך? ממילא את נוסעת ביום שבת. כן, כן, אמרתי שאני אקח את הילדים ואני אקח אותם. מה לאן? לסדנה! מה הבעיה? הריצפה מלאה בגריז ובן זוחל? נו, אז ילך לו חלק".

(הרדיאטור הוחלף, הילדים חזרו מרוחים בגריז, פיח ובירה. אני לא חושבת שקלייר אוהבת אותנו יותר)

טלפון.

גבי: "הלו?"

ההוא: "לא! רגע! אל תנתק! אני לא מוכר שום דבר!"

גבי: "אוקיי".

ההוא: "האם תהיה מעוניין לרכוש..."

~קליק~

לעומת זאת, גבי בחר אסטרטגיה חדשה לערב את התלמידים וההורים בלמידה (הילדים פה לא כל כך מעוניינים ללמוד. למה צריך מתמטיקה אם אתה הולך להיות מכונאי רכב?). מדי יום הוא בוחן אותם על החומר של השיעור הקודם, בודק את הבחנים, ושולח אותם עם ציונים להחתים את ההורים.

הוא החליט להזהיר את ההורים מראש, ולכן עשה סבב טלפונים.

גבי: "ערב טוב, שמי גבי ווי ואני..."

ההוא: "לא תודה, אנחנו לא מעוניינים".

מבטא זר יכול לעורר קשיים בלתי צפויים.

נכתב על ידי פארה ווי, 20/8/2006 04:51, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי בעבודה ב-31/8/2006 02:45

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה