דיאלוגים
אם תחליטי לעשות דוקטורט, היא אמרה, העבודה הזאת תהיה מאד לטובתך. גם מבחינת הנסיון, וגם מבחינת האפשרות למלגה.
אבל לא רציתי את העבודה הזו, חשבתי לי. רציתי להרצות. רציתי לנסח מחשבות בשפה שסטודנטים מארץ אחרת יכולים להבין, לחשוב על דוגמאות מחיי היומיום שיעזרו להם לזכור. רציתי לבדוק את העבודות שלהם ולכתוב פידבק זהיר שלא ישבור להם את הלב, ויאפשר להם להתפתח. אני לא רוצה עבודה של תשע-חמש שהיא בעצם העבודה השחורה של המחקר.
אבל זה יותר כיף מהעבודה השחורה של הוראה, היא אמרה.
לא עניתי. עבודה שחורה היא עבודה שחורה.
 
ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לעשות דוקטורט.
 
אם את רוצה להיות מרצה, זו דרישה מקדימה, היא אמרה, בלי לייפות את המציאות. אם לא, אז מה זה חשוב מתי תתחילי לעשות משהו אחר, עכשיו או בעוד שלושה חודשים?
את צודקת, אמרתי. זה באמת לא חשוב.
 
אני לא יודעת כמה זמן אני אמשיך לרקוד מסביב לנושא הזה של ייעוץ. בשורה התחתונה, אני פוחדת. אני פוחדת לא להצליח, אני פוחדת להיות עניה, אני פוחדת להכנס לתחום עבודה שבו אני צריכה להשיג לי עבודה. בשורה התחתונה, זו העבודה היחידה שלא תבוא לי בקלות. זה לא להפעיל את המוח, זה לשלוט ברגשות ובשימוש בהם.זה למתוח את עצמי עד קצה גבול היכולת שלי, ומשם לקחת עוד שלושה צעדים קדימה, בריצה.
את תתפלאי מה את מסוגלת לעשות, היא אמרה.
 
אמא שלי שלחה מייל שני - את הראשון עוד לא קראתי. מה זה חשוב מה כתוב שם? בוודאות, לא כתוב שם "אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך בתור ילדה, אני מצטערת על הסבל שגרמתי לך, הלוואי ויכולתי לקחת הכל בחזרה ולעשות הכל מחדש. אני מבטיחה להתאמץ ולפצות אותך בזמן שנשאר לי".
ואם היא תכתוב דבר כזה? שאל גבי, תאמיני לה?
מה זה חשוב מה אם, עניתי. היא לא תכתוב. את התיאוריה הזו לא נבחן לעולם.
 
כמה כסף אני צריך להציע לך בסמסטר הבא כדי שתישארי? שאל אותי גרג.
אני צחקתי.
למה את צוחקת?
כי ממה שאתה אומר אפשר להבין, שאם לא תציע לי מספיק, אני אלך.
נכון, אמר גרג.
וזה מה שמצחיק, הסברתי.
 
אני אוהבת את העבודה הזו, אני מעדיפה לבלוע צפרדע לכמה חודשים כדי לחזור ולעסוק בה. ולא בטוח שזו תהיה כזו צפרדע. עוזרת מחקר. נשמע מרשים. בפועל זה להשאר בשלב במקדים של המחקר, ולא לעבור הלאה. מצד שני, זה להרחיב את בסיס הידע הצעיר שלי, להתעדכן, להתנסות.
 
אני לא אוכל ללמד אתכן השבוע, אמר ההודי. יש לי יותר מדי עבודה. אני חושש שלא אספיק. בבקשה תסלחי לי.
בטח שאני סולחת, אמרתי. זה יפה מצידך שאתה בכלל מלמד אותנו את הריקוד הזה. ומה בקשר לשבוע הבא?
בשבוע הבא בשמחה! הוא ענה. אני שמח ללמד חבורה מוכשרת כמוכן.
 
למה לא הגעת אלי בסוף השיעור הקודם, כמו שהתבקשת? שאל גבי את התלמיד המפריע.
כי ידעתי שתשאיר אותי בהפסקה, ורציתי להספיק לאכול, ענה התלמיד.
אבל עכשיו גם נשארת בהפסקה הזו בגלל ההפרעה שלך בשיעור הקודם, וגם תפסיד את ההפסקה הבאה בגלל שלא באת. אתה עדיין חושב שבחרת נכון?
כן, ענה התלמיד.
אז אם ככה כנראה שנצטרך להשאיר אותך עוד כמה הפסקות, כדי שתבין איזו בחירה עדיפה.
 
אני שמחה שגבי מתנסה בהוראה, ושיש לי ההזדמנות לראות מקרוב איך זה נראה. כל הדיבורים על נוכחות ויצירת קשר - הכל טוב ויפה, אבל צריך לבוא על בסיס איתן של סמכות. רק אחרי שילד יודע שאם הוא מתבקש לעבור מקום - אז הוא צריך לעבור מקום, אפשר לבנות דיאלוג ולברר מה גורם לו להפריע, איך אפשר לעזור לו להתמודד עם השיעור. אבל רק כשהילד יודע, שהמורה הוא הסמכות. ולא דקה לפני. אחרת, כל הדיאלוג מתפרש כהזמנה למשא ומתן על דברים שאמורים להיות הבסיס. כמו ישיבה בכיתה. כמו הכנת שיעורי בית. כמו לא לזרוק כדורי-נייר שהודבקו ברוק על חבריך לכיתה שכן לומדים. זה עצוב, אבל הרצון לעזור וללכת לקראת מתפרש אצל התלמידים כחולשה. וכיאה לבני אדם, כשהם רואים חולשה - הם מנצלים אותה לטובתם, ולעיתים קרובות לטובתם ההרסנית.
אני שמחה שהחוויה הזו מגיעה אלי לא דרך הילדים שלי. הלקחים נשמרים.
 
גבי עצמו עייף כל הזמן. התחלתי להתעקש איתו על ויטמין בי, אבל אני דואגת שאולי מדובר במשהו אחר. עוד סיבה טובה לא לראות האוס (חוץ מהפליגיאטים המרתיחים. בתוך שבועיים היה להאוס אותו מקרה "נדיר" כמו לגרייס אנטומי, וכמו לספר של אוליבר סאקס. ואפילו באותן מילים. בלי בושה.)
 
עושה רושם שעונת המסיבות התחילה. הוזמנתי לאחת אתמול, אבל לא היה לי כוח ללכת. הזמינה אותי בחורה איטלקיה שפגשתי באוניברסיטה, דווקא נחמדה. לא שכחתי הרבה איטלקית, מסתבר. פגשתי גם אחת רוסיה, אבל הרבה פחות נחמדה. לא הזדמן לי לבדוק כמה רוסית שכחתי.
 
הג'ינג'ית נסעה לשבוע לסידני. בסופו של דבר היא בסדר, היא רק לא כל כך טובה ביחסי אנוש. קיבלתי ללמד גם את הכיתה שלה בזמן הזה. היא לא בנאדם רע, היא רק לא ממש יודעת איך עושים את זה. איך עובדים עם אנשים.
 
המחשב שלי קורס מדי פעם, ואני מתעצלת להחזיר אותו למוכר. יש אחריות לשנה, יש עוד זמן.
 
מבולבל? כנראה שכן. לא קורה פה כלום ובעצם כל הזמן קורה משהו. החיים עוברים לידי ואני לא מעיזה להוציא יד מהחלון, לתפוס איזה עמוד ולשלוף את עצמי החוצה. אולי הגיע הזמן להחליט על עוד שינוי דראסטי.
מזמן לא היה לי כזה.
שמור   בטל