מעֵבר לחצי
רק עכשיו קלטתי שחצי סמסטר חלף הלך לו, ונשאר לי רק עוד חצי ואז נגמר לי החוזה.
כמה מבעס. מוצאת חן בעיני העבודה הזו. בעיקר בשבוע האחרון, שבמהלכו במשך יומיים לא הגעתי לעבודה וקראתי מאמרים בבית במקום (בחלק מהזמן) ובשאר ראיתי פרקים של האוס.
 
את הסתאבותי הטלוויזיונית קטעה חבילה שהגיעה מארגון היעוץ האוסטרלי, מכילה חומר קריאה ותרגילים. כמובן זנחתי מיד את המאמרים ואת האוס, ואליזבת חברתי האקדמית (להלן אח"אתי) ניקתה את מצפוני ואמרה שזה בסדר ללמוד ייעוץ בשעות העבודה מהבית, כי זה בעצם נחשב שיפור עצמי ואצלנו בעבודה מעודדים שיפור עצמי של המרצים.
לאליזבת כבר יש קביעות, היא יכולה להרשות לעצמה לדבר ככה.
היא בעצמה למדה שפת-הסימנים להנאתה, ומדי פעם יש לה הצדקה לזה כי מדי פעם מזמינים אותה לתרגם הרצאות לסטודנטים חרשים.
קשה לי להאמין שיזמינו אותי לייעץ למישהו, אבל דברים משונים מזה כבר קרו.
 
ומה עוד אחדש? נראה לי שקלייר שוב בהריון. כל הכבוד לאישה הזו, למה עם שני הילדים שיש לה היא בקושי מסתדרת. כנראה שזה הרעיון, לגמור עם השלב שבו הם עוד לא בבית ספר, כמה שיותר מהר.
אני כמובן מתפקעת מקנאה, כי אני לא עוד התחלתי שום שלב, והבדיקות הרפואיות שלנו עוד לא הגיעו, אז עוד לא הגשנו בקשה לתשובות.
נפגשנו איתם אתמול לארוחת ערב אצל עוד חברים, והם לא הזמינו אותנו להתארח בבית הקיץ שלהם בקריסמס. בשנה שעברה בשלב הזה הם כבר הזמינו אותנו, אז כנראה שהשנה לא, וחבל. מצד שני, אני מבינה אותם. זה בכל זאת מוסיף עומס, עוד אורחים וזה.
 
על הארוחה האוסטרלית אני לא יכולה ללעוג הפעם, כי הכל הכיל גלוטן וגבינה צהובה אז אכלתי רק את הדג התאילנדי שהבאנו אנחנו.
פעם זה היה דג מרוקאי, אבל הוא עשה עלייה וקיבל חלב קוקוס וגלאנגל (שזה כמו חרדל, רק תאילנדי).
בסוף נשברתי וטעמתי קצת מעוגת השמנת (הקנויה והמשובחה), וכמובן שאחרי שני ביסים שאלתי נפשי למות.
 
ג'ייקן הולך וגדל, ויחד עם גובה הוא מצמיח גם קצת כישורים חברתיים, במהלכם הוא שיחק איתי במשך שתי דקות רצופות, וצייר עם גבי ציורים על לוח אלקטרוני להנאתו.
אבל יחד עם זה צומחות לו גם הריאות, וכשהוא צורח אנחנו מצטערים שהוא לא הולך וקטן.
 
לחברים שאירחו אותנו, אגב, שני נוצרים רגועים ושלווים, יש שני ילדים רגועים ושלווים מהסוג שמציגים בסרטי וידאו באגודה לעידוד הילודה. הם כאלה שקטים ומקסימים, שמתקבלת האשליה שגם לך יכול להיות ילד כזה.
כמובן, ברגע שאפשר יהיה לעשות השתלת גנים, זה גם יהיה נכון.
השיא היה, שבסוף הערב אמא שלהם חיבקה אותם ואמרה: "אני אלך להשכיב אותם לישון. הם כבר עייפים. נכון שאתם עייפים?"
והיללדים הינהנו.
(הילדים של פיטר וקלייר שומעים את המילה 'לישון' או 'עייפים', ומתחילים לצרוח במחאה)
 
האמא לא עובדת, אלא מבלה את זמנה עם הילדים. בזמנה הפנוי (כמה שיש) היא מכינה כרטיסי ברכה, מוכרת אותם, ואת הכסף שולחת לאירגון צדקה לסיוע לעיוורים אפריקאים מוכי גורל. קנינו שלושה.
 
גבי שלח להורים של התלמידים מכתבים בדואר, בצירוף בחנים של הילדים ותוצאותיהם. חלק מההורים שלחו בתגובה מכתב של תודה, חלק מסרו תודה בעל פה עם הילדים, ואמא אחת באה לבית הספר ודיברה איתו אישית. הוא עצמו פתח בדיאלוג עם חלק מהילדים הבעיתיים. חלק התלוננו שהוא מעניש בלי אזהרה .

 
גבי הגיע איתם להסדר: כשהוא נותן אזהרה, הם צריכים להגיד: "המורה, זו אזהרה ראשונה שלי". כלומר לאשר שהם שמו לב שהיתה פה אזהרה.
היה איתו גם משא ומתן על העונש - הם טוענים שהעונשים קשים מדי. הוא נותן להם לכתוב מאה פעם דברים כעונש, והם טענו שזה יותר מדי חמור, ועמוד אחד (בערך ארבעים שורות) מספיק להפרעה ראשונה. משם הם מסכימים שתהיה העלאה של מספר השורות.
(לשאלה "אילו עונשים נראים לכם הוגנים?" הם ענו: "לכתוב שורות ולהישאר בהפסקה" - שהם העונשים המקובלים.)
גיב אומר - נראה. הלוואי ולא הייתי צריך להעניש, והערה היתה מספיקה כדי לקבל מהם התנהגות נאותה.
 
לשבחו של הצוות שלו ייאמר, שכל העניין הזה מגובה בתגובות חריפות של ההנהלה להפרעות של התלמידים. למשל, לפי חוקי בית הספר, אסור להם להביא טלפונים סלולריים לשיעור. תלמידה אחת ישבה בשיעור של גבי ושיחקה עם הפלאפון. גבי העיר לה, ואמר לה לשים אותו בתיק.
התלמידה אמרה "בסדר".
עוד גבי מסתובב חזרה אל הלוח, היא מוציאה חזרה את הסלולרי וממשיכה להקיש.
גבי ביקש ממנה לתת לו את הסלולרי.
התלמידה אמרה: "לא".
גבי ביקש ממנה שוב.
התלמידה סירבה שוב, ואף הגדילה לעשות ואמרה: "אין סיכוי בעולם שאני אתן לך את הסלולרי שלי".
הוא ניגש אליה, והיא העבירה את הטלפון לחבר. הם התחילו לשחק "מסירות" מיד ליד.
גבי התרגז. הוא הלך למרכז הכיתה, ואמר: "את צריכה לתת לי את הטלפון. זה מה שאמרתי לך לעשות, וזה מה שאת צריכה לעשות. אם הטלפון שלך לא מגיע אלי בדקה הקרובה, את לא נכנסת אלי יותר לשיעור בלי שאני מדבר איתך ועם ההורים שלך בחדר המנהל".
 
התלמידה קמה ויצאה מהכיתה.
 
למחרת, הגיעו שני סגני מנהל ועוד איזו דמות סמכות, והודיעו לכיתה שבעיות משמעת בשיעורים של גבי יטופלו מעכשיו אצלם. הם הצביעו על התלמידים ואמרו: "אתה - אנחנו יודעים שעשית כך וכך, בסוף השיעור תיגש בבקשה אלינו לשיחה. את - אנחנו יודעים על העניין עם הטלפון שלך, ותיגשי אלינו בסוף השיעור".
הם גם הבהירו לתלמידים שטלפונים אסורים בשיעור, וילד שמביא טלפון (ובוודאי מסרב למסור אותו למורה) יטופל בחומרה.
 
נראה כמה זמן זה יחזיק. עושה רושם שהתלמידים מרגישים שהסמסטר מתקרב לסיומו (שלושה שבועות!) ויורדים מהפסים.
 
מה שכן, בעוד שלושה שבועות גבי יהיה מאד שמח שהוא מורה.
 
אני אלך לקרוא עוד קצת חומר ייעוץ. זה מגניב, זה.
שמור   בטל