דברים שרואים משם

שינה עמוקה

לאחרונה קשה לי לא לישון.

זה חדש, כי בדרך כלל קשה לי לישון.

לאחרונה אני ישנה מעל 10 שעות ביום, ועדיין קשה לי לקום. אני מרגישה ישנונית כל היום, העיניים נעצמות לי מעצמן.

לא יודעת מה הסיבה - אף פעם לא קרה לי דבר כזה. ייתכן שזה תוכנית הדיטוקס שאני עושה, אז הפסקתי איתה לכמה ימים ואני מקווה להתאושש.

אליזבת חברתי האקדמאית דפקה לעצמה את הברך והיא רתוקה לביתה. יש באליזבת משהו מעשי ומחוספס, משהו שמזכיר רשג"דית בצופים. מתוך כך, להיות ספונה בביתה כקשישה אוסטרלית פרנואידית מרגיש לה כמו עונש גדול. הצעתי את עזרתי ועשיתי בשמה קניות, ומדי פעם אני קופצת לבקר כדי שלא תרגיש שהיא יוצאת מדעתה.

למורת רוחה, זה אומר שהיא צריכה לעכשיו לעבוד מהבית, והיא נאלצה להתחבר לאינטרנט.

רק המחשבה על בית ללא אינטרנט מוציאה אותי מדעתי.

גבי הולך ומשתפר בעבודתו. הכיתה עם ההסכמים למשל השתפרה מאד. השמועה עושה לה כנפיים וכבר ניגשו אליו מורים ממחלקות אחרות להגיד לו ששמעו את פועלו והם מעריכים אותו.

גבי לא נותן לכל זה לבלבל אותו, ומסביר ש"הם רק אומרים את זה מתוך נימוס".

המחשב שלי קקמייקה. למדתי את הלקח. לא קונים מחשב באי-ביי, אם למוכר יש פז"ם של פחות משנה.

המוכר הזה סגר את עסקיו ונעלם.

רק למרבה הבעסה, כל הלקוחות האחרים דווקא נראים מרוצים.

אני אנסה להחזיר את המחשב ולקבל החזר, אבל אם לא יילך, נצטרך הרשג"דית ואני לפשוט על מעבדת הפי-סי האוניברסיטאית, ולהחליף רכיב אחר רכיב.

לדעתי מדובר באיזה רכיב מצ'וקמק וטיפשי, כמו כפתור ההדלקה, ככה שאוניברסיטה לא תפשוט את הרגל כתוצאה מגנבותי חסרות המוסר.

בוודאי כבר מאסתם בכל הסאגה המשפחתית שלי, אבל הנה עוד פרק:

אחרי המייל של אמי-יולדתי בתום חופשתה ("חזרתי מחופש! כמה נהניתי!" וללא שום התייחסות למייל התוקפני שלה או לתגובתי) כתבתי לה שאני לא מסכימה להתעלם מהתוקפנות שלה ולעבור עליהן לסדר היום.

אמא שלי הגיבה בהיתממות: מה זאת אומרת מייל תוקפני? מתי כתבתי מייל תוקפני? (רק היה חסר שם - "אני? תוקפני? לא הגיוני!")

ומשלא נענתה, הגדילה וטענה שאין לה מושג על שום מה ניתקתי איתה את קשרי, והיא חושדת שגם לי אין.

לאכזבתה של אמי, יש לי דווקא מושג מאד ברור לגבי חוסר שביעות הרצון שלי ממנה כאמא בפרט וכאדם בכלל.

אז כתבתי לה.

כתבתי שאני שמחה על השאלה, לגבי ניתוק הקשר. אבל, כתבתי, אני מקבלת את ההרגשה שהיא לא באמת שואלת. שהיא בעצם אומרת שאין לי סיבה ותובעת ממני להפסיק את החרם.

כך או כך, אמרתי, שאלת, ולכן אענה.

והסברתי.

הסברתי את התחושה שגדלתי איתה, של להיות שנואה ומתועבת על ידי אמי שלי. שנואה על שאני בת ועל שאני קטנה ועל שאני קיימת.

תיארתי לה איך אני זוכרת את המכות בחגורה שלה מגיל חמש, ואיך שמחתי שגבי לא הקשיב לה בשיחת הטלפון שלה אליו, חצי שנה לפני החתונה. השיחה שבה היא ניסתה לשכנע אותו שלהתחתן איתי תהיה טעות מרה בשבילו.

כתבתי שהיא אולי חושבת שהיא היתה אמא טובה, מפני שהיא שלחה אותי לחוגים ודאגה לי להשכלה, אבל שאני הייתי מעדיפה עשרות מונים שתשקיע את הזמן והכסף ההוא בעצמה. בלהיות אמא שמחה, ולא אמא שונאת. שאמא כזו היתה בשבילי נכס הרבה יותר חשוב מכל השכלה שהיא.

התאפקתי, ולא כתבתי שהיא מזה שנים מספרת לכל חבריה כמה שהיא שמחה שאנחנו לא בקשר. כמה טוב לה לא היות איתי בקשר.

התאפקתי, ולא אמרתי - בכל פיגוע שהיה בעיר מגורייך, ביקשתי מאבא שלי זצ"ל שיתקשר ויברר מה שלומך.

ואת - לא התעניינת אף פעם. וגם בעיר מגורי היו לא מעט פיגועים.

התאפקתי, כי נראה לי שזה הספיק למייל אחד.

אמא שלי ענתה מיד למחרת. מהר מכדי לצפות להבנה. לא, לא קראתי. יש לי הרגשה שאני יודעת מה כתוב שם, כי כבר שמעתי את הדברים האלה בעבר:

"מעולם לא שנאתי אותך, את משוגעת ובגלל זה את חושבת ככה, בכלל לא עשיתי את מה שאת אומרת ואם כבר הרבצתי לך אז כנראה שהגיע לך וחבל שלא הרבצתי לך יותר כי אולי אז היה יוצא ממך בן אדם".

אני שמחה שכתבתי.

יש שיגידו שמה שכתבתי היה לה קשה מדי לעיכול והעלה את ההגנות שלה, אבל האמת היא,

שבמשך כל שנות היכרותינו

לא ראיתי את אמא שלי מגיעה

לתובנה אחת ויחידה.

אמא שלי לא עברה תהליך של שיפור עצמי אף פעם. הכיוון היחיד שלה היתה הידרדרות. אמונה חזקה יותר בחוסר היכולת שלה להשפיע על מהלך חייה, בצדקתה, ובטעותם של אחרים.

אני לא מאמינה שיכולתי לחדור את השריון שלה, ואני גם לא חושבת שניסיתי.

היה לי חשוב להגיד לה:

"היית אמא גרועה.

היית אמא מכה

היית אמא מתעללת

היית אישה אלימה

ותוקפנית

ושונאת.

ואהבת יותר מהכל

להכאיב לי.

את עדיין מחפשת איך להכאיב לי

ואני לא אתן לך.

כל חייך היית לבד

בתחילה אולי לא באשמתך

אבל את הקשר שלך איתי הרסת

במו ידייך

פיך

וחגורתך".

ואם היא תשמע או לא, זה כבר לא תלוי בי.

אבל זכיתי להגיד לה את זה בימי חיי וחייה שלה.

מה הלאה? אל תעצרו נשימה.

כמו שלא היתה התקדמות עד עכשיו, לדעתי גם לא תהיה.

נכתב על ידי פארה ווי, 6/9/2006 11:17, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
48 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של קוראת מחשבות ב-13/9/2006 00:26

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה