על שיער וראיונות
לפני כמה חודשים הגיעה למשרדנו פרעחה (כן, גם באוסטרליה יש פרעחות. לא פלא שאני מרגישה בבית). הפרעחה הציעה למכירה שובר של ארבעה טיפולי יופי במכון הסמוך, במחיר מציאה של 60$. השווי המלא אמור להיות 240$, אבל קשה לי להאמין שמישהו משלם. מצד שני, יש הרבה אנשים סתומים באוסטרליה, ככה שלכו תדעו.
בכל אופן, אם לחזור לעניינו, התלבטתי ארוכות ולבסוף השתכנעתי כי מליסה ואמא שלה (שעובדת איתנו, אגב. אמא ובת, יחד בעבודה, יחד בארוחות הצהריים. כמה נעים. סעמק) החליטו ללכת על זה. אם גם הן הולכות על זה, חשבתי לי, כמה נורא זה כבר יכול להיות.
הטיפול של צביעת הריסים היה מוצלח. אני ארוכת וכהת ריסית מתמיד, ובלי מסקרה מגעילה שנמרחת לי על הפרצוף, או גרוע מזה, בלי מסיר איפור שנכנס לי לעין.
התספורת, לעומת זאת, היא סיפור אחר.
נמאס לי מהמראה הפראקטי, חשבתי לעצמי. אני רוצה להתחיל להיראות יפה, ולא סתם אחת שיצאה מהר-מהר מהבית (כמו שאני עושה בדרך כלל, כי אחרת אני לא אמצא חניה ואצטרך לחנות ליד הנהר וללכת עוד שלושים צעדים). לכן ביקשתי מהספרית משהו שונה, משהו צעיר, משהו שובב.
הספרית הסכימה, ועשתה לי משהו שמצריך חצי שעה עבודה בבוקר, ומיומנות ארוכת שנים בשימוש במיישר שיער.
מה גם שאין לי מיישר שיער.
בטיפשותי כי רבה, הסתפרתי שלושה ימים לפני מרתון קבלה לעבודה.
כמובן, באותו רגע חשבתי שלא מדובר בטיפשות, אלא בחוכמתי-כי-רבה, כי עשיתי את המהלך שלושה ימים לפני המרתון. מספיק זמן להתרגל, חשבתי לי.
הו, היוהרה.
ביומיים הראשונים לא חפפתי את השיער. הוא ישב כל כך יפה עם כל הלחות-ללא-ללא-שטיפה וה-רק-קצת-ספריי-להחזיק-את-את-הקצוות-היוצאים-בנון-שולנטיות. הספרית הבהירה לי שהיא חופפת רק פעם בשבוע, כי השמנים הטבעיים מחזיקים את השיער יפה יותר מכל מוצר מלאכותי. אימצתי את עצתה.
ביום השלישי, הוא יום הפרזנטציה ("הציגי לנו את תחום מחקרך וספרי כיצד הוא משפיע על ההוראה שלך, בפחות מעשרים דקות ובלי להתעלף"), התעוררתי וגיליתי שהשיער שלי לא מגיב יפה להיעדר מקלחות. נראיתי כמו מישהי שמֵת לה חמוֹס על הראש, ונדבק לה לקרקפת.
לצערי, בתנאי התספורת החדשה, השיער שלי גם לא הגיב יפה למקלחת. אחרי מקלחת (ופן, כי לא היה לי מיישר שיער) נראיתי כמו תפרחת השדה המצויה. היה ברור שהמצב דורש פעולה קיצונית, והתקשרתי למספרה שליד הבית.
בעשר דקות, בעזרת מיישר שיער וספריי, סידרה לי הספרית מראה זוהר וצעיר של בחורה דינאמית. אצתי אל האוניברסיטה להציג את מחקרי בצורה הטובה ביותר האפשרית.
קישקשתי לכולם בשכל על המחקר שלי (גורמים המשפיעים על שיתוף וחלוקת ידע, אם תהיתם) ואיך המחקר הזה יצעיד את כל האוניברסיטה קדימה בתוך שלושה שבועות, ואיזה מרצה מצויינת אני והסטודנטים שלי מרוויחים מכל מאמר שאני קוראת. אחר כך השארתי זמן לשאלות, וחברתי הרשג"דית הביאה אותה בשאלה שתולה שטומנת בחובה פירגון עמוק ("אה, רק שלושה חודשים וכבר מאמר? יפה לך"). זה הרגיש קצת אובר-קיל, אבל אולי עדיף להאכיל את השופטים בכפית, חשבתי לעצמי, ונסעתי לרכוש מיישר שיער. וספריי.
בבוקר עשיתי כמיטב יכולתי. באמת. יישרתי, ריססתי, ביקשתי, 'תחננתי. לא עזר. נראיתי מבולגנת-שיערית. לא עלה על דעתי פשוט לאסוף.
בראיון, הלך טוב מחד (הצחקתי אותם, ויושב הראש השווה אותי לאיינשטיין. אותי! לאיינשטיין! מצד שני, אין לו רקע במדעים)
ומאידך, כשיצאתי היתה לי הרגשה שיכולתי לענות הרבה יותר טוב על הרבה מהשאלות. ביליתי את רוב אחר הצהריים בבעיטה עצמית. לא יכולתי להרשות לעצמי פחות ממושלם בראיון הזה. המתמודדים האחרים מצויינים, יותר מנוסים ממני, ויש להם דוקטורט.
הם הבטיחו שיודיעו לי באותו ערב, שזה משמח. לכאן או לכאן.
ואכן, הודיעו.
את המשרה עצמה לא קיבלתי, אבל אני עומדת לקבל הצעה לחוזה של שנה של משרה דומה. יצרו אותה במיוחד בשבילי, שזה משמח.
יכול היה להיות יותר טוב, יכול היה גם להיות יותר גרוע.
בסופו של דבר, זו תוצאה טובה.

עם כל הברדק, שכחתי שמחר טקס הסיום. תמונות עם גלימה וכובע דבילי בקרוב.

השנה לא היו לנו מספיק כוחות להתארגן על ארוחת חג בזמן, ולכן דחינו אותה ליום שבת.
אחר כך נזכרתי שטקס הסיום ביום שבת, ודחינו אותה לראשון בצהריים.
נכון לדקות אלו, אני שוקלת לבטל אותה לחלוטין, ולהסתפק בתפוח בדבש המסורתי. האנרגיות שלי צנחו חזרה, בתיאום מושלם עם תוצאות הבדיקות.
התוצאות חזרו לחלוטין בתחום הנורמלי. אני בריאה לגמרי! אין שום בעיה! רק חבל שהגוף שלי לא שמע על זה ומתנהג כאילו דרסו אותי.

גבי יוצא באופן רשמי לחופשת סוף סמסטר. השבוע האחרון היה קייטנה, כי רוב הילדים מתחילים את החופש מוקדם ומפסיקים להגיע. אחד מהם ניגש אליו באחד הימים להיפרד. "אני לא אגיע יותר לבית הספר עד הסמסטר הבא", הוא אמר, "ורציתי להודות לך על עבודתך. נהניתי מאד".
גבי אומר שזה מזכיר לו למה הוא הלך להיות מורה. זה, ובעיקר החופשה.

שנה טובה לכם,קוראים יקרים שלי. השנה הזו לא היתה נראית אפילו חצי ממה שהיא היתה בלעדיכם.