גלידה

זו כבר פעם שלישית שאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה, אולי הפעם?

מאכזב לגלות, שאת באותו מקום שהיית לפני שנים, אם לא גרוע יותר.

אני צומי. לא יודעת אם זה עובר במדיום הזה, אלו שמתכתבים איתי מאחורי הקלעים בטח מרגישים את זה יותר חזק. אני צריכה הרבה תשומת לב (חיובית, אם אפשר) והרבה תחזוקה. מה שנקרא בלעז high maintenance. לא חשוב כמה חשבתי שגידלתי לי בטחון עצמי, העבודה הזו מוכיחה לי שאני לא פחות, ואולי אף יותר, תובענית מהסובבים אותי.

אני כל הזמן צריכה שיגידו לי (במילים מפורשות, במעשים, ברמזים או אפילו בשפת גוף) כמה אני מוצלחת, מוכשרת, מקורית, מעניינת ובלתי צפויה. אני יושבת בעבודה ואמורה לכתוב בעצמי דברים: מאמר, מדריך לסטודנט, ביקורת על מטלה. אבל במקום לשבת ולכתוב ולגמור עם זה, אני מחפשת תירוצים לדבר עם אחרים ולקבל את הצומי הזה, היקר כל כך.

לא סתם אחרים,כמובן.

עוד יותר מאכזב לגלות שתסביכי האב שלי לא נפתרו. לא רק שהם לא נפתרו, עושה רושם שהחיים בחושך עשו להם רק טוב והם גדלו לתפארה.

קהל היעד של התסביכים האלה ממוקם בנוחות מעבר למסדרון. דמות-אב בוגרת, רגועה ונוסכת בטחון. האיש שמרגע היכרותנו עשה בשבילי מעל ומעבר, הביע אמון ותמך, מקבל ממני ביקורים תכופים עם שאלות, רעיונות ובקשות כמו "מה קורה עם המאמר? אני צריכה אותך בשביל לתקן אותו, אני לא יכולה לעשות את זה לבד!"

זה נכון שאני צריכה עזרה, כי זה מאמר שלנו, ולא שלי, אבל האמת היא שזה לא המניע. אני שם בשביל הצומי.

יש לי הרבה מזל, מבחינת נסיבות. אין סיבוכים רומנטיים - גרג לחלוטין לא מושך אותי. הוא לא מעורר בי שום יצר גופני - אני חושבת שאפילו חיבוק אבהי קצת עובר את הגבול מבחינתי. הוא מצידו לא משדר שום שמץ של פילרטוט. זה לא אישי נגדי, הוא פשוט לא ממש יודע איך. כשכבר יש לו אמירות עם אופי פלרטטני, הן פשוטות ונאיביות, ויותר מזה - הן נאמרות בפורום קבוצתי. בלי מקום לטעויות. גם התרבות כאן מאד לא גופנית. מגע נחשב הסגת גבול גסה.

יש לי מזל שהמניעים אולי שגויים, אבל התוצאות מבורכות. אני נתפסת אמביציוזית, או לפחות אחת עם הרבה מוטיבציה. עם עניין במחקר. עם רעיונות יצירתיים, לא שגרתיים, עם הספק גבוה.

למזלי, האינטראקציה ביני לבין גרג נעימה. פה ושם יש לי רגעי תיסכול - כשגרג לא מפרגן לי מספיק, לטעמי. כשגרג מניח, בהיעדר עדויות (ולפעמים בנוכחותן) שאני זהה למליסה - מזכיר לי שאני בתפקיד הבת הקטנה, ולא הפייבוריטית. אבל בסך הכל - אני מקבלת את מנת הצומי, וגרג מקבל תוצאות.

אני לא יודעת אם אחרים יודעים, אם הם קוראים אותי או לא. אני לא יודעת אם זה שקוף, למתבונן מהצד, שכל השמיניות באוויר, האמירות המתוחכמות, התוצאות המוצלחות - כולם כמו תעלולים של ילדה קטנה על הברזלים בגן הציבורי, כל עוד ההורים מסתכלים. לא יודעת אם קל לראות מהצד, שברגע שההורים יפנו מבט ויעברו לדבר עם השכנה, אני אעדיף לרדת מהמתקנים ולקרוא ספר בצל.

חשבתי ששמתי את זה מאחורי. עם הבוס הקודם שהשלכתי עליו את תפקיד דמות-האב, הכל נגמר רע. עם הבוס שאחריו, למרות שהוא היה אבהי ונחמד, לא השלכתי כלום. חשבתי שלמדתי. שעברתי הלאה.

לא ציפיתי שאחרי שנים, הכל יחזור ועוד בכזו עוצמה.

גבי אומר שזה עניין של בטחון - תוך כמה חודשים זה יעבור לך. כשיהיה ברור לכולם מי את ולמה את מסוגלת, לא תהיי כל כך לחוצה להוכיח את עצמך. אבל לא אכפת לי מכולם, אני חושבת לי. אכפת לי מאחד. והוא כבר יודע. אז למה? מאיפה הגיע הצמאון הזה? איך משתיקים אותו?

איך היה לך היום? שואל גבי. היה טוב, אני עונה, וחושבת אחורה, מה כבר היה כל כך טוב היום. קיבלתי את המנה שלי - זה הכל. היה טוב, אבל אני מאוכזבת מעצמי, אני אומרת לגבי. זה רק מוכיח שאת יהודיה באמת, הוא אומר לי, ומחייך.

ואם כבר אבות, הביולוגי שוב מאיים למות. יום אחד, אני אומרת לכם - יום אחד הוא יראה לי מה זה, ויקיים.

גם על הצפרדע עוברים ימים קשים. לכבוד סעודת ראש השנה (שבה אירחנו רק את אליזבת הרשג"דית ובן זוגה) גירשנו אותה אל החצר כדי שלמשך כמה דקות הבית ייראה נקי. היא נראתה עייפה ומרוחקת כשהיא חזרה - חשבנו שהיא קצת התייבשה ותחזור להיות קרצייתית כתמיד למחרת. לקח לנו עוד יומיים לשים לב שהיא עדיין אומללה, שאופטלגין עוזר לה לטווח קצר מאד, ושהיא לא אוכלת ולא שותה. שתי דקות אצל הוטרינר גילו שהיא כנראה ניסתה לזלול צירעה, ונעקצה בלשון. הלשון התנפחה לה למימדים ענקיים, והושבתה. מחד - כלבה מסכנה. מאידך, היא הפסיקה ללקק את כל מה שזז, וגם את מה שלא.

אני שמחה לבשר שהיא חזרה לאיתנה, לשמחתה של רצפת המטבח שלנו.

בימים אלו גבי מאד מרוצה ממשרתו כמורה.

הוא בחופש.

גם אני מרוצה - סוף סוף הבית מסודר, יש אוכל, הכלים שטופים, ואפילו קנינו ספות ומיטה. תמונות קטלוג:

הספות יגיעו תוך חודש, מקסימום שניים. ככה זה, אנחנו גרים בסוף העולם.

שיחה עם חברותי האוסטרליות.

אוסטרלית: "הייתי מאד רוצה לראות את העיר העתיקה בירושלים".

אני: "אז קדימה".

אוסטרלית: "אבל מפחיד אותי כל הפיצוצים וזה".

אני: "האמת, זה לא סיכון כל כך גדול בעיר העתיקה - המחבלים לא מפוצצים שם, כי יש שם יותר מדי מקומות קדושים להם".

אוסטרלית: "אה! איזה יופי!"

אני: "כן, אבל עם דקירות אין להם בעיה".

(משום-מה, באנגלית זה כל כך הרבה יותר מצחיק.)