דברים שרואים משם

שאר ירקות
התגובות הנחרצות מהפוסט הקודם (וגם אלו שמאחורי הקלעים) עודדו אותי, ויצאתי בהרגשה שאני נורמלית, שפויה וכאחד האדם. עוד לא יצא לי לבחון את התובנה הזו, כי גרג ואני עסוקים מאד בעבודה משותפת. אז אני חוזרת מדי יום אחרי מנות מתוגברות של צומי, שמחה וטובת לב. מליסה לעומתי סובלת מחסך חמור בצומי (ומצבה הרבה יותר גרוע ממצבי, כי עד עכשיו היא היתה היחידה הראויה לצומי). היום היא הגיעה ממש לידי דמעות. נראה איך אני אתמודד כשזה יקרה לי (ואין ספק, זה יקרה). מה שכן, אני הרבה יותר "מתעמתת" מאשר מליסה. אין לי בעיה להגיד "אני מרגישה שאתה מנפנף אותי, וזה מבעס לאללה".
כמובן, לא במילים אלו, כי אם האוסטרלים שומעים "אללה" הם נלחצים וקוראים למשטרה.
בכל אופן, הימים האחרונים בעבודה נעימים במיוחד: גם צומי מוגבר וגם גבי מצטרף אלי. כן, כן, במקום אליו לעבודה (הוא בחופש) הוא בא אלי לעבודה, ומכין דפי עבודה לכל השנה הקרובה.
אין לי אשליות ואני יודעת שזה לא יימנע ממנו לשקוד על שיעוריו עד חצות גם במהלך הסמסטר, אבל עדיין נחמד לראות שהוא מנסה.

אביב הגיע, ולכן תושבי העיירה כפרעליהם התחילו להעביר לנו את תוצרתם החקלאית. היום זה היה ערימת חצילים חלקים ומבהיקים (ורק שניים מהם עם תולעים! ייפי!), כמה קישואים מוצקים, ושני פלפלים. אני מתה על הקטע הזה שהם נהנים לגדל ירקות, אבל לא לאכול אותם.

ואיך אפשר בלי הביולוגי. לכבוד יום כיפור הוא שלח לי מייל בזו הלשון:
"לכבוד יום כיפור אני רוצה לבקש סליחה על שהייתי חייב לנטוש אותך".
שזה, איך לומר, אופייני.
בכל אופן כתבתי תשובה יחסית אמפתית:
"אני שמחה על בקשת הסליחה שלך. חשוב לי לדעת שאתה מבין את העוול שהיה בנטישה הזו. חשוב לי שתדע שהיה לי קשה מאד לגדול כשלכולם סביבי יש גם אבא וגם אמא, ואני לכאורה לא הייתי ראויה למינימום הבסיסי הזה.
הייתי רוצה שתדע שאני רואה גם באמא שלי אחראית לנתק איתך, ובכל מקרה - זה לא משנה. מה היה - היה. היה ונגמר. הורים לא בוחרים, אבל אני מניחה שגם לא בוחרים את הילדים. אני משערת שאני מאכזבת אותך גם. אני מקווה שתוכל לסלוח לי על שאני לא מי שהיית רוצה שאהיה".
כמו שהסברתי לגבי, הוא עומד לעבור ניתוח, והוא כבר הודיע לי שייתכן שהוא לא ייצא ממנו בחיים (זה ניתוח של כיס המרה). ככה שאם חלילה הוא ילך לעולמו - המייל האחרון שלי היה סלחני משהו. ואם הוא יישאר בחיים, יש לנו שפע של זמן להסתכסך מחדש.

בכנות, מהביולוגי לא כל כך אכפת לי. הוא דפוק, מה אפשר לעשות. סרוט והכל. את האבא שהיית צריכה, כבר אי אפשר להשיב. איש זקן, לא חכם, לא אחד שלמד משגיאותיו. אז מה יש לי להתנקם בו ולכעוס עליו. הוא באמת בלתי מזיק, כשמפרידים ביננו שני אוקיאנוסים וכמה יבשות.

גרג: "את זוכרת את המפצל שקעים, שלקחת כדי לסדר לגבי מחשב?"
אני: "כן"
גרג: "אז מסתבר שהוא חיבר את המקרר לחשמל".
אני: "אוי".
גרג: "כן".
אני: "טוב, שניה אני אחבר אחד אחר. רגע!"
גרג: "מה?"
אני: "המקרר עובד מצויין! האור שלו עובד, כלומר יש לו חשמל. מכאן שלא ניתקתי אותו מהחשמל".
גרג: "אה. מצטער".
אני: "או, נו בטח. למה לא. תאשים את היהודיה."
גרג: "לא לא, אני מגיש לך עכשיו התנצלות רשמית ליד כולם. רק חסר לי להסתבך עם הישראלים."
אני: "עם צבא כמו שלכם, באמת לא כדאי לך".
גרג: "סליחה?! לפחות הצבא שלנו לא מסתבך עם כל מני ארצות נחשלות".
אני: "כמו עיראק, למשל?"
גרג: "אנחנו יכולים לצאת משם ברגע שנחליט".
אני: "כן, כן, זה גם מה שהודיני אמר. תצאו מעיראק ומה תעשו? תילחמו בקרפדות?"
גרג: "אני מציע לך להיזהר, שאני לא אדווח עלייך למשטרת ההגירה".
אני: "אתה חושב שמישהו ידבר איתך שם? עכשיו צהריים".
גרג: "כבר צהריים? איפה אוכלים היום?"

מה שמוכיח שתמיד אפשר להשתמש באוכל כדי לנצח בויכוח עם אוסטרלים.

נכתב על ידי פארה ווי, 3/10/2006 12:39, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
41 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של CatMan ב-10/10/2006 17:38

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה