התשובה
לא תמיד ראיית הנולד היא כזה שוס.
חודש אחרי שהתקבלה תשובתה של אמא שלי למכתב הזה, אזרתי כוחות וקראתי אותו.
החלפתי כמה פסיקים בנקודות, כדי להקל על הקוראים, אבל חוץ מזה לא נגעתי.
 
"היי פארה!
אין טעם להתווכח על זכרונות ילדות, ואני גם לא אעשה זאת. אני כבר כתבתי, שאת תשובתי אתן אך ורק לקדוש-ברוך-הוא.
אבל אעיר שתי הערות:
1. אני זוכרת את הרגע שהלכתי והשארתי אותך לבד בבית(1). אני רוצה להמשיך... לאן הלכתי, למה את זה את לא זוכרת? אני אזכיר לך. הייתי ללא עבודה, בבית לא היה טלפון, מישהו הבטיח לחפש בשבילי משהו וביקש שאתקשר בתשע בערב. ירד גשם ולא יכולתי לקחת אותך איתי, על החלונות היו סורגים(2), אם את זוכרת. היתה לך היסטריה רגילה(3) כמו שקרתה לך בט"ו בשבט בקיבוץ, אם את זוכרת(4). אבל כל זה נשמט מזכרונך.
2. אולי את זוכרת, אבל את לא היית בדיוק "ילדה שכולה תכלת". השנים שעברתי איתך היו בשבילי זוועה, ותודה לאל, הן נגמרו.
 
אני חושבת שלעולם לא נתראה, אני לא צריכה ממך שום דבר. חצי שנה אחרי המוות (5) מישהו צריך לתבוע את הירושה. אם את לא תרצי, צריך לחפש מישהו אחר, כי אחי לא רוצה להתעסק עם זה. ככה שתשאירי את הזכרונות וה"כעסים" שלך לעצמך.
(חתימה)"
 
 
 
(1) הכוונה לפעם הראשונה שאמא שלי השאירה אותי לבד בבית, בגיל חמש המופלג. החוויה הנהדרת מפורטת כאן.
(2) רמז לכך שהבכי היה מיותר. ממה יש לילדה בת חמש לפחד, אם יש סורגים על החלונות?
(3) מכות בחגורה עד זוב דם הן תרופת-סבתא ידועה להיסטריה. נסו ותיווכחו.
(4) נשמט מזכרוני.
(5) הכוונה למותה-שלה. כרגע תאריך היעד הוא 2013. כשבע שנים מהיום.

ראיית הנולד שלי כללה גם את ההרגשה הנאחסית שיש לי עכשיו.