כל הפוסל

מליסה עולה לי על העצבים. כל הענווה שהושרתה עליה בעקבות התפקוד הלקוי שלה סביב הראיונות, נמוגה כהבטחותיו של פוליטיקאי אחרי שנבחר. היא משתחצנת בלי הפסקה ומשוויצה בכל הזדמנות בפריצת הדרך שלה בדוקטורט. המשמעות של פריצת הדרך הזו היא שהיא מוסיפה קו לדיאגרמה של שנים-עשר קווים. הקו עוד לא פורסם ואף אחד עוד לא אימץ אותו, אבל היא כבר חוגגת ותוקעת את העניין הזה לכל שיחה. חוץ מזה גם נתנו לה לפקח על הדוקטורט של סינגורו. מליסה לא משהו בתור אשת חינוך - היא עצמה אומרת שהיא לא היתה רוצה להיות הבודקת של עצמה, שהיא מחמירה נורא ומקשה את החיים על הנבדקים. היא נתנה לסינגורו כמה הערות על המאמר שלו והוא נכנס לפאניקה. לא יודעת אם זה מדד טוב, סינגורו בפאניקה בדרך כלל. הוא הרבה פעמים מזכיר לי פינצ'ר - רזה עם עיניים חומות, ורועד בעצבנות. אחרי שהוא נלחץ היא נכנסה לפוזה של "אני רק אומרת את מה שאני רואה, זה לא אומר שאתה חייב לאמץ את ההערות שלי". או בתרגום, "אני כל כך מצויינת ומבריקה, לא כולם יכולים לשבת איתי על האולימפוס, וזה בסדר".   זה מצמיח לי קוצים.

העניין הוא, שאני לא בעסק הזה של מודעות עצמית מאתמול. כל הכבוד לי שאני יודעת להגיד מה מפריע לי, אבל למה זה מפריע לי - זה כבר סיפור אחר.

יש כמה סיבות טובות. אני תחרותית, כבר אמרתי. כשמישהו מתחיל להשתחצן ולהתנפח, נורא מתחשק לי להוכיח למישהו הזה שאני יותר טובה, או שהוא לא כזה מוצלח, ואם אפשר אז שניהם יחד. כשמישהו סביבי תחרותי, זה משרה עלי תחרותיות, ומסיט את הפוקוס מהעיקר. במקום להתרכז במה שאני עושה ולהינות ממנו, אני מתרכזת בתחרות. טיפשי לגמרי.

וכבר אמרתי שאני רגילה להיות הבת היחידה ובטח לא להיות הבת הקטנה, שלא מצליחה להדביק את הקצב ולא חשוב מה. לשמחתי, אני חושבת שגרג התחיל להבין את היכולות שלי לאחרונה, בעקבות העבודה הצמודה שלנו יחד. אני מתחילה להרגיש שהוא מפתח אלי הערכה שאין לו לאחרים. הנישה שלי הולכת ונכבשת.  זה הוריד ממני קצת את הצורך להתחרות.

אבל רק קצת. כל פעם שאני בסביבת מליסה אני מתעצבנת וצריכה לקחת כמה נשימות עמוקות ואז להתחפף משם. אני יודעת איך זה עובד - אם משהו מעצבן אותי במישהו אחר, סימן שיש את המשהו הזה גם בי. סימן שאני צריכה ללמוד לא להשתחצן גם. כבר כתבתי את כל זה כאן ואני לא מחדשת שום דבר לאף אחד, ועדיין, כל זה ממשיך לקרות. היתה לי חברה שהיה לה המשפט: "השכל עולה במעלית, והרגש עולה במדרגות". ההבנה שלי כבר כמעט בפנטהואוז, ההתנהגות איפהשהוא בקומה ראשונה.

שחצנות נובעת מחוסר ביטחון, אני משננת לעצמי. לא שמעתי את גרג אומר דבר שחצני אחד, והוא האדם היחיד בכל המחלקה שלנו שאני מעריכה ללא סייג. באופן כללי יש לי הרבה מה ללמוד מגרג. מה שהכי הייתי רוצה זה את שמחת החיים. אבל אולי צריך חיים כמו של גרג בשביל זה. חיים שבני אדם כמו אמא שלי קיימים בהם רק בסיפורים. ורצוי, סיפורים שאינם ממקור ראשון.

גרג שלח את הג'ינג'ית לשאול אותי אם אני רוצה שהיא תהיה המנחה השניה שלי לדוקטורט. הג'ינג'ית עשתה את זה בצורה שאפשר לקרוא לה "התשובה בגוף השאלה". היא פנתה אלי בצורה המאיימת הרגילה שלה ("אני יכולה להחליף איתך מילה?" תוך הזקפת האצבע המורה כשגב כף היד מופנה אלי, כמו שמסמנים למשרתת מהמאה השמונה עשרה), חקרה אותי על נושא הדוקטורט שלי, נאחזה בחצי מילה שאמרתי (והאמת, גם לא התכוונתי אליה) ואמרה שזה נשמע שאנחנו עושות את אותו הדוקטורט.

כן, כמו מליסה, גם הג'ינג'ית לא סיימה את הדוקטורט שלה. את מליסה גרג הציע לי כבר מזמן, וכבר מזמן אמרתי לא.

בכל אופן, בתוקפנות האופיינית לה, שאלה הג'ינג'ית אם היא יכולה לקרוא את המאמר שלי. אמרתי לה שבשמחה, אבל אין במאמר הזה שום דבר שהיא לא שמעה ממני קודם. שאלתי בתגובה אם אני יכולה לקרוא את תקציר הדוקטורט שלה, והיא אמרה "לא".

אחר כך הלכתי לדבר עם גרג - הייתי מאד מבולבלת מכל הסיפור. לא ידעתי איך לצאת מזה - ברור לי שאני הייתי מעדיפה לא לעבוד עם הג'ינג'ית, ובטח לא על פרוייקט חיוני לי כמו הדוקטורט שלי.  מצד שני, אנחנו עוד עלולות לעבוד ביחד על דברים אחרים, וצריך לצאת מכל זה יפה. גרג שאל מה דעתי על לעבוד איתה, ואמרתי לו שהעבודה איתה מאתגרת אותי מהרבה בחינות. אמרתי לו שהיא לא מוכנה להראות לי על מה היא עובדת, אבל אולי היא תסכים להראות לו. גרג אמר שלא - היא מחזיקה את הקלפים מאד קרוב לחזה, הוא אמר. היא לא מספרת לאף אחד מה היא עושה.

למרבה האירוניה, נושא המחקר של הג'ינג'ית הוא "שיתוף ידע".

ציינתי בפני גרג את האירוניה, ואת זה שכל המחקרים בתחום הזה מראים ששיתוף בידע משתלם לכל הצדדים. "אבל אולי היא יודעת משהו שאנחנו לא", אמרתי, "וזה גורם לה להסתיר אותו".

גרג לא הבין את הבדיחה, אבל לפחות אותי זה הצחיק. כנראה שבאמת ליהודים יש הומור אחר.

גרג הציע לא לסרב לה עדיין, כדי למנוע תקרית דיפלומטית. זה מה שהתכוונתי לעשות ממילא.

אבל בעקבות כל הברדק הזה קלטתי, שאני בעצם מוצר מבוקש. שדוקטורנטית כמוני נתפסת כנכס בעולם האקדמי. ושמאד כדאי לי לנצל את העובדה ולמצוא מנחה שיהיה לי כיף לעבוד איתה/איתו.

ולא פחות, כדאי לי לא לתת לזה לעלות לי לראש, ולא להשתחצן. ענווה מי יתנני.

המשך המאורעות דווקא נטו לטפח לי ענווה - ישבתי וכתבתי מייל למישהי ששמעתי שהיא מעולה, לשאול אותה אם היא תסכים להנחות אותי. הייתי באמצע התלבטות על הניסוח, ונלחץ לי בטעות ה-send. שלחתי את המאמר שלי למארגנת הכנס, אבל גיליתי שם טעות ונאלצתי לשלוח גרסה מתוקנת.

שגם בה גיליתי טעות. פעם שלישית גלידה. אגב, אני הולכת לתת את ההרצאה האחרונה באותו הכנס. אולי כדאי לי לחלק טבליות קפאין לפני.

כולנו באותה סירה, בעבודה. כולנו חולקים את אותו המרחב ביומיום שלנו, וזה תלוי בנו אם היומיום הזה יהיה נעים או גיהנומי. אם אני אמשיך לתת לתחרותיות שלי, לביקורתיות שלי, ולחוסר הביטחון שלי לטרפד את היחסים שלי עם הנוכחים, אני אשנא לבוא לשם. הימיום שלי יהפוך להיות בלתי נסבל. זה לא מספיק להיות בקשר טוב רק עם מנהיג הלהקה, צריך להסתדר גם עם השאר. זה תחום שאני מאד מוגבלת בו, להסתדר עם אנשים. יש לי הרבה נקודות ללחוץ עליהן ואני מגיבה בחריפות רבה מדי, בוודאי יותר ממה שמקובל כאן.

אולי זה לא הוגן לשפוט את עצמי בימים אלו. המייל של אמא שלי הציף כל מני רגשות קשים, כמו חוסר האונים שחייתי בו כל השנים מולה. אולי כשהאבק ישקע אני אעשה עבודה טובה יותר עם הסביבה. ואולי זה סתם תירוץ, ואני בעצם לא יצור כל כך חברותי, אלא די שחצן ותוקפני. אולי יש לי נסיבות מקילות, אבל התוצאה אחת.

אני מקווה שבשבוע הבא יהיה יותר טוב.