פוסטלגיה

מצד אחד, כשהייתי ילדה, רציתי מאד לגדול. חלק מזה שייך לעובדה שלא היה לי כיף להיות ילדה. בתור ילדה הייתי נתונה לרחמיה של הסביבה, ובעיקר לרחמיה הבלתי-קיימים של אמי, ככה שההתבגרות היתה דבר מבטיח.

מצד שני, אני זוכרת את האכזבה שבגדילה. בתור ילדה קטנה כשהיו לוקחים אותנו לרכב על סוסים התרגשתי מאד - לעבור לשבת על חיה כל כך גבוהה וחסונה ואחר כך להרגיש מעל כולם ולהסתכל על הנוף המוכר והרגיל מלמעלה.

אני זוכרת את גיל עשר, כשעדיין נשלחתי לקייטנה (שחס וחלילה אני לא אבזבז את החופש בבהיה בטלוויזיה) והודיעו לנו שהיום רוכבים על סוסים, והסוס הגיע ולא נראה כל כך גבוה. ושמתי לב שהכל הולך ונהיה קטן. גם הגדולים, שהגובה שלהם היה בדרך כלל מעיד על הגיל שלהם, כבר הפכו להיות סתם קצת יותר גבוהים והתחילו גם להיפרד מתוכם אלו שמבוגרים אבל לא כל כך גבוהים, ומכאן שהם גם לא כל כך חזקים ולא יכולים להרים אותי על הידיים או להרכיב אותי על הכתפיים.

השאפה ואני היינו חברות טובות מאד בנעורינו. היינו באותה כיתה בתיכון והיה משהו בקשר איתה שאף פעם לא הלחיץ אותי. לא הייתי צריכה לחשוב איך להתנהג ומה להגיד, פשוט הייתי אני-עצמי איתה, וזה עבד. זה לא עבד עם רוב האנשים - הייתי קוצנית מאד, אבל משהו בה היה סבלן ומכיל וזה הצליח. גם כשהיא לא היתה איתי, היא היתה. נסעתי עם המשלחת לפולין בכיתה יא' וכל הדרך כתבתי יומן, כי היה לי נורא קשה ובכיתי עד סוף היכולת בכל מחנה שעברנו בו, אבל באותו הזמן היא כתבה לי את מאורעות הכיתה באותם ימים. אני לא זוכרת אם אני ביקשתי ממנה או שזו היתה יוזמה שלה, אבל היו שם כל מני דברים מצחיקים, כמו אחת הבנות, שלא כל כך אהבנו, שסירבה להשתתף במשחק כדור בשיעור ספורט. בלשונה של השאפה: "היא אמרה למורה שהיא יכולה לגעת בכדור כי היא במחזור. עכשיו תחשבי עד סוף חייך מה הקשר". כשחזרתי מפולין החלפנו רשימות כדי שהיא תוכל להבין מה עבר עלי וכדי שאני לא ארגיש שפיספסתי שבוע מהווית הכיתה.

היא היתה איתי אחרי נסיון ההתאבדות הכמעט-מוצלח שלי. לא, אני לא הלכתי על כדורים (שטיפת קיבה וזה עובר) או על חיתוך ורידים (כי זה כואב), אני ניצלתי את הידע המעמיק שלי משיעורי פיסיקה וקילפתי סנטימטר מכל צד בחומר הבידוד של הכבל המוליך אל הטייפ. לא שמתי שום קלטת, כי באותה תקופה האשימו מוזיקת רוק בעידוד מעשי התאבדות. זה היה אחרי ריב עם אמא שלי, שתהיה בריאה, שהטחתי בה "חבל שלא עשית הפלה", ואמא שלי לא נשארה חייבת ואמרה "זו באמת היתה טעות".

אני בספק אם אמא שלי היתה מאשימה את מוזיקת הרוק. מבחינתה אני הייתי משוגעת גמורה.

הזרם של החשמל עבר לי מיד ליד דרך הגוף. כל השרירים התכווצו והתנפחולי בבת אחת. עפתי אחורה ונתקעתי בקיר. החלון היה פתוח, כי התלבטתי קודם אם לקפוץ מהקומה השביעית או לא. לא באמת רציתי למות, אחרת הייתי קופצת. אבל שנאתי את החיים שלי. שנאתי אותה, ושנאתי את עצמי.

ישבתי שם עם הגב לקיר ונשמתי עמוק. היה ינואר, קר נורא, והחלון היה פתוח, אבל הלב שלי דפק כמו משוגע והזרים חמצן ואדרנלין וקלטתי למה משתמשים במכות חשמל - יש בזה משהו שטוען בך אנרגיה. עד אז ניסיתי לחתוך ורידים על בסיס חודשי. מאז לא ניסיתי יותר כלום. ידעתי שבפעם הבאה שאני אנסה משהו, אני אצליח. לא רציתי למות. קלטתי שלאמא שלי לא אכפת, שהיא לא שמה עלי בגרוש ושאם אני לא אטפל בעצמי, המצב לא ישתפר. המצב השתפר רק אחרי הרבה הרבה שנים, אבל אני ממש סוטה פה מהנושא.

השאפה היתה היחידה שידעה, וגם היא לא ממש ידעה. היא באה לבקר אותי בבוקר המחרת וחיבקה אותי כשבכיתי. היא לא סיפרה לאף אחד, והיא לא ממש ידעה מה לעשות עם זה, היא פשוט היתה איתי. זה לא מעט.

כשהיינו בנות חמש עשרה ישבנו אצלה בחדר, על הרצפה, כי היה לה חדרון פצפון ורובו היה תפוס על ידי מיטה, ארון ושולחן כתיבה שאף פעם לא נכתב עליו כלום. ישבנו על השטיח הכחול-אפור וכתבנו מכתבים לעצמנו. זה היה רעיון שלקחתי מ"חשיפה לצפון". כתבנו כל אחת מכתב לעצמה, כשהיא תהיה בת שלושים. אני לא ממש זוכרת מה כתבתי, רק שהייתי דלוקה קשות באותה תקופה על קובי מידן הטיפולי. לגבי אמנם אין כזה קול עמוק, אבל מצד שני הוא לא נראה כמו קיפוד ולכן יותר שווה.

(סתאם, קובי, בחיאת. אתה עדיין נר לרגלי)

אחרי שכתבנו וחתמנו אותם בתוך מעטפות, החלפנו אותם והבטחנו לשלוח אותם זו לזו כשנגיע לגיל שלושים. שמרתי את שלה באותה מחברת שכתבתי בה את חוויות פולין, ואחר כך סתם רישומי יומן. ידעתי שהמחברת הזאת תמשיך ללוות אותי ושככה אני לא אאבד את המכתב.

בנתיים אני עזבתי את ישראל, וכך גם השאפה ובעלה. אני חושבת שמדי פעם נתקלתי במכתב הזה, בגלל מקום האיחסון שלו. כשטסנו לכאן שמתי אותו בתיק היד, כדי שאם המזוודה תלך לאיבוד, לפחות זה יישאר. לפני שבועיים שלחתי לה אותו. קיוויתי שהוא יגיע לפני היומולדת שלושים שלה, אבל לא שמעתי ממנה מילה ופחדתי שהוא הלך לאיבוד. היום בבוקר היא עלתה במסנג'ר ואיחלתי לה יומולדת שמח. היא קיבלה את המכתב, אבל פחדה לדבר איתי כי היא לא זוכרת איפה שלי. מדהים אותי הקטע הזה - מה יש לך לפחד? מה אני כבר אעשה? תכתבי מייל, קיבינימט! תכתבי ותגידי "קיבלתי, תודה", ואחר כך נדבר על המכתב שלי!

היא מיד הפליגה בהתנצלויות ואמרה שהיא תיסע לארץ בקרוב ותחפש אותו. ניסיתי להרגיע אותה, כי זה באמת לא הנושא, ואז היא אמרה: "למען האמת, זה היה מכתב נוראי".

למה נוראי? כי רובו מלא שטויות של טינאייג'רים. "אמנם כתבתי שם שאני רוצה להיות נשואה ולהיות עקרת בית, אבל כל השאר מלא קיטורים על ההורים שלי ועל בנים וזה". אני חשבתי שזה דווקא מגניב, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא נשואה ועקרת בית.

היא שאלה מה שלומי ולא כל כך ידעתי מה לענות. כששואלים אותי מה חדש אצלי, אין לי מה להגיד. מישהו יודע מה חדש אצלי? החיים שלי נראים לי משעממים נורא. סיפרתי לה על אמא שלי, על זה שאני לא מתכוונת לדבר איתה יותר. השיחה התפתחה ופתאום הסתבר לי שאף פעם לא סיפרתי לה ממש על המכות ועל כל הסיוט הזה. היא שאלה למה לא אמרתי כלום, "כל הזמן הזה שאני התבכיינתי על ההורים שלי ואת היית בגהינום". אמרתי לה שכנראה התביישתי. שראיתי בזה אחריות שלי, שראיתי בזה אשמתי. שהתביישתי בזה שאני נותנת לזה להמשיך לקרות. וגם שאחרי כל השנים, שאף שכן לא הזמין משטרה, או דפק בדלת, או אמר לי משהו בחדר מדרגות, הנחתי שאין טעם לשתף את הסביבה. אלה היו זמנים אחרים גם, לא כמו היום, שמספיק להגיד "אמא נתנה לי פליק" ומייד מקפיצים את בית המשפט העליון והעיתנוות החוקרת. כלומר היו פרסומות של ער"ן, אבל מה כבר יכולתי להגיד להם? מה הם כבר היו יכולים לעשות?

השאפה היתה די בהלם מכל הסיפור, כי באמת זה לא מעט לבלוע ביום אחד, ועוד ביומולדת שלושים. אחר כך היא אמרה לי שלדעתה אני אהיה אמא נהדרת ואני חייבת להביא ילדים כי זו תהיה תרומה אדירה לעולם. שזה תמיד נחמד לשמוע

ואחר כך היא אמרה, אבל כשתהיי אמא, חוץ מלחנך, תזכרי שנורא חשוב להנות. להנות מהכל - מהרעש ומהצעקות והמבלאגאן, כי זה נגמר כל כך מהר ולפני שאת מספיקה לשים לב הם כבר יוצאים מהבית והכל משתתק.

אמנם הבת הגדולה שלה בת שנתיים וחצי, ורק השנה היא מתחילה ללכת למטפלת, אבל השאפה כבר מרגישה את הקולג' נושף בעורפה.

סיימנו את השיחה כשהיא נשבעת לנסות ולברר איפה המכתב שלי, אבל יש לה זמן עד יולי. וגם אם הוא יגיע קצת אחרי גיל שלושים, לא אכפת לי. קובי מידן ואני כבר לא נצא לפועל.

עשיתי את המבחן הזה ויצאתי "מנהיגה קשובה". כפיים לי. הפוסט הזה נערך בפיירפוקס, ולהוסיף קישורים או סמיילים התגלה כמטלה בלתי נעימה בעליל. אם יידרשו תיקונים, אקספלורר ואני נאלץ לעשות איחוד.
עריכה- אכן אקספלורר ואני לנצח. שבוע טוב!