דברים שרואים משם

צרות טובות
כמו כל היהודים גם לי נורא כיף לקטר כמה רע לי כשבעצם אני נהנית מכל רגע. אז למה לקלקל מסורת מנצחת.

לא נותר לי אלא לצטט את בימבלונת השווה ולומר: שיא אללה, כמה סבל, בחיי. ראשית, עם שחר חניתי מטר ממסלול הליכתה של הג'נג'ית. למזלי היא לא בדיוק יודעת באיזה רכב אני נוהגת ולא עצרה להגיד לי שלום, אבל בעבודה אי אפשר היה להתחמק ממנה, או מחמישים ושתיים מחברות הבחינה של הקורס שלה. מבט קצר במחברת הראשונה הבהיר לי שאני, כמו ישראלים רבים אחרים, לא מסוגלת להבין כתב מחובר. גם לא אם ישליכו אותי לחדר מלא דוקטורנטים שחצנים. מבט מעמיק יותר גילה ששאר המחברות כתובות יותר טוב מזו הראשונה, חוץ מהמחברת הבאה. תקלטו את הכתב הזה:

יא חביבי

במבט ראשון חשבתי שזה ערבית בכתב ראי. הייתי מבקשת מהסטודנט הזה שיעצב לי כרטיסים לריקודי בטן, אבל לא נראה לי שהוא יסכים.

לא אחרי הציון שהוא מקבל במבחן הזה.

אחר כך היתה לנו שיחת ועידה לעניין הקונפרנס שמתארח אצלנו בהמשך השבוע. מליסה היתה עקבית בלצחוק ראשונה ובקול רם מכל השנינויות שלי, מה שהקל עלי מאד בתהליך פיתוח האמפתיה כלפיה. זה, והעובדה שהיא לא הספיקה להגיד דבר שחצני אחד. שמתי לב שגרג לא צוחק מהבדיחות שלי יותר, אלא בוחן אותן לעומק לבדוק אם הוא נעלב מהן או לא. ועוד שמתי לב שסינגורו צוחק מהן באיחור של רבע שעה. בכל מקרה, במהלך השיחה התברר שיש מאפיה בעיירה שעושה לחם נטול גלוטן ויש מסעדה שמגישה אגרולים נטולי גלוטן אף הם. חיי משתפרים מרגע לרגע.

אחר כך עשיתי כמיטב יכולתי לבדוק עוד בחינות וגיליתי שזה פחות נורא מלבדוק מטלות, כי לסטודנטים יש פחות זמן ומרחב נייר לזבל את השכל.

גרג ואני אמורים להרצות בקונפרנס על המחקר שלנו. יש רק כשל קטן בתוכנית הזו: לגרג אין שום מושג במחקר שלנו. הוא מאד הופתע לגלות שכבר יש לי פרזנטציה מוכנה על הנושא.
שזה מדאיג מאד, בהתחשב בעובדה ש:
1. הוא ראה אותה
2. הוא ראה אותה בתהליך הראיונות והקבלה שלי לעבודה
3. הוא ראה אותה ואמר שהיא היתה מצויינת.

תמיד אמרו לי שאם אתה טיפוס ששוכחים ממנו, אתה יכול להיות מרגל טוב. כמה נחמד לחשוב על קריירה אלטרנטיבית שמצפה לי.

המשכתי לבדוק בחינות, ואז קיבלתי עוד אימייל מסטודנטית שלי (בעצם מעכשיו זה סטודנטית לשעבר) שהודתה לי היותי מרצה נפלאה ומשקיענית שגילתה להם את התשובות לפני המבחן.

כדי לצמצם זמן מסך לפאדיחות, גרג שלח לי מייל (במקום פשוט להגיד לי) שאני מרצה בסמסטר הבא. ככה שכל תוכניותי על סמסטר קיץ רגוע ונטול-מעש ירדו לטימיון. והפעם אני לא אצא מזה בקלות של שלושה סטודנטים - הו לא! הם יהיו קרוב לשנים-עשר ואני אצטרך לבדוק את כל המטלות הטיפשיות שלהם.

לפחות הפעם המרצה הראשי לא יהיה הג'ינג'ית, אלא איזה אחד שבכלל גר שבע מאות קילומטר ממני, ומכאן שפוטנציאל ההטרדה שלו קטן ביחס ריבועי.

לקראת אחר הצהריים הג'נג'ית כנראה הרגישה שהיא היתה נחמדה מדי כל היום (במיוחד בשלב שהתברר שאף אחד לא הזמין כוסות קפה חד פעמיות והיא תרמה לנו חצי ארגז) וירדה מהפסים, ואני מדברת על צניחה חופשית כוללת. היא התחילה לצרוח על הטלפון (המנותק): "מה לא בסדר איתכם!!! אנשים!!!1" ומשלא נענתה היא יצאה אל המרחב שלנו וצרחה אל החלל את אותם דברים. סינגורו השתמש בתורת הזן-בודהיזם, אותה ינק מחלב אימו, והתעלה מעל לכל הרעש והמשיך לרשרש בניירותיו. אני לא בטוחה מה ינקתי מחלב אמי, אבל בודהיזם לא היה שם. אחרי עוד כמה צרחות הג'ינג'ית כנראה הבינה שאין קונים בארבע אחר הצהריים, ויצאה הביתה.

ועל כך אצטט שוב את בימבלונת ואומר: שאולוהים יעזור, ישמור ויציל.

למחרת המצב הידרדר קשות. קודם כל, החוזה שהובטח לי לשנה הקרובה יקויים (כנראה), אבל לא בקבוצה של גרג, אלא במקום אחר עלום. הסתובבתי לי בעבודה נדכאת ואומללה. ריחמתי על עצמי. סוף סוף מצאתי מקום שנוח ונעים לי לעבוד בו, והנה מגרשים אותי. שוב אני לא שייכת.
לא היה לי הרבה זמן להסתובב עם האף באדמה - למחרת התחיל הכנס. אנחנו מתכוננים לכנס הזה כבר כמה חודשים, ככה שלחטוף התקפת רחמים עצמיים ואנטיפתיה לא היה חלק מהתוכנית. מה גם שהגיעו המון אורחים מכל רחבי אוסטרליה (ושתיים מארצות הברית) והייתי אחת מצוות המארחים, ומכאן - מחוייבת לעשות את ביקורם נוח ומשמח ככל האפשר.

אחד האורחים היה הדיקאן שלנו, להלן הדיקאן. הדיקאן הוא זה שהשווה אותי לאיינשטיין בראיון העבודה, ועשה קולות של המעריץ מספר אחת שלי. מאידך, הוא זה שדאג שהחוזה החדש שלי לא יהיה עם גרג, וגם דאג לא לידע אף אחד בעניין עד שכבר מאוחר מדי.
הדיקאן החליף כמה מילות נימוסין איתי ועם עוד כמה מהאורחים, ופנה לענייניו, יהיו אשר יהיו. גרג הזהיר אותי בתוקף לא לדון בשום דבר חשוב עם הדיקאן בהזדמנות הזו, כי הוא עסוק וכולי.
למרות התדמית המרדנית שלי, נשמעתי.
אבל עוד אני מנסה להתמודד עם ירקות סוררים בארוחת צהריים, תוך כדי שיחה עם אחד האורחים, ניגש אלי הדיקאן ואמר: "מצטער שלא יידעתי אותך קודם, אבל אני מקווה שהחוזה שלך יסודר בשבוע הבא".
"אנחנו צריכים לדבר על החוזה שלי", אמרתי לו בקרירות.
"אנחנו לא צריכים לדבר", הדיקאן לא נראה מודע לטמפרטורה, "אנחנו פשוט צריכים לעשות את זה".
היתה שתיקה של שלוש וחצי שניות. גרג נחלץ לעזרתי.
"אני חושב שפארה מתכוונת שצריך לדבר על תוכן החוזה", הוא אמר.
"מה?!" נרעש הדיקאן, "לא הקשבת כשהסברתי לך?"
"לא אמרת שום דבר", החלטתי להמר. בסופו של דבר, לי יש זיכרון יותר חזק, והדיקאן עמוס וגם ככה לא זוכר כלום. היה הגיוני שהוא יקבל את המילה שלי.
"אה", אמר הדיקאן במבוכה, "אני מתנצל."
שאר האנשים עזבו אותנו לנפשנו עם הירקות (גרג התעקש על תפריט בריא) והדיקאן פרש את משנתו.
"את מתבזבזת כאן. אין הרבה אנשים שטובים בפיתוח אסטרטגיה ואת יכולה להיות אחת מהם. אני רוצה שתתרכזי באסטרטגיה ולא במערכות מידע ולכן העברתי אותך לחלק אחר של האוניברסיטה. אני חושב שזה המקום לאנשים מבריקים".
"תודה", אמרתי, נבוכה מחד ומעוצבנת מאידך.
"אין על זה ויכוח", בלס הדיקאן לחמניה (עם ירקות). "את מבריקה".
(אוקיי, דיקאן, תפסיק להתחיל איתי, חשבתי לעצמי. אתה ממש לא הטיפוס, והחדר מלא באנשים)

אז אחרי התחלה מבטיחה כזו, שבה הדיקאן השנוא ביותר באוניברסיטה הוא מעריץ מספר אחת שלי, ולכן עושה עם התעסוקה שלי דברים שאני לא רוצה, התחיל הכנס.

המשך, ובו על הסדנאות המגניבות שהיו, ארוחות הערב, התובנות שלי, ומייקל, המותק של הועידה, יבוא.

נכתב על ידי פארה ווי, 27/10/2006 15:26, בקטגוריות עבודה, אוסטרליה - ארץ הפלאות
34 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Wild Thing ב-5/11/2006 22:16

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה