ייסורי גדילה
שרון ואני חברים מילדות. כשנפגשנו, אני הייתי על סקטים והוא שם לי רגל. נפלתי, נפצעתי, בכיתי, ומאז אנחנו חברים טובים לנצח. בערך.
מדי שנה מתקיימת מסיבה צבעונית בחצר ביתו, הכוללת מני מאכלים וצליית בשר. כמקובל, המשתתפים מופרדים לפי גילם. שרון וחבריו בשולחן של הילדים, ההורים של כולנו בשולחן של הגדולים. השולחן של הילדים תמיד מוזנח יותר. הכסאות קטנים, עם משענות שבורות. חלקם אף לא כיסאות במקור. השולחן מתנדנד. המאכלים עוברים סינון ונחסכים מאיתנו הדגמלוחים, האיקרא והאלכוהול. גם הבשר נערם לראווה אצל הגדולים, ואנחנו הקטנים ניגשים לבקש את החתיכה הזו או ההיא עם ההרבה שרוף. כמובן שאף בקשה לא תושב ריקם, אבל לרוב אנחנו מסתפקים בחצי-פיתה-עם-חומוס-ומללפון-חמוץ, עם טרופית.
השנים חלפו, אבל השולחנות נותרו בעינם. הרגליים שלנו הולכות ומתארכות והכסאות הקטנים מוסטים הצידה. הרצפה כבר עדיפה. והשולחן של הגדולים - משעמם כשהיה. מדברים שם על פוליטיקה, על צבא, על אומנות. אנחנו סתם מעבירים צחוקים. הפוליטיקה שלנו שונה. הצבא שלנו אחר. במקום לדבר על אומנות אנחנו מביאים גיטרה ושרים על התחתונים של שרון.
לפני כמה שנים השתנו סידרי עולם, ואנחנו עברנו לשולחן של הגדולים. פתאום הגיעו ילדים והתמקמו להם בשולחן של הילדים, ומשם הם עברו לכל ארבע כנפות הבית. אנחנו מדברים על אומנות, ואוכלים איקרא (כי זה קוויאר). רק בדגמלוחים אף אחד לא נוגע, ואולי בכלל הגיע הזמן להפסיק להגיש אותם.
נכון, זה השולחן של הגדולים, אבל גדלנו אליו. השולחן מוכר ואנחנו עדיין אנחנו.
אתמול הצטרפתי אל הדיקאן לישיבה במסגרת תפקידי החדש. ישבתי אל השולחן של הגדולים, הקשבתי לשיחה שלהם ומדי פעם גם אמרתי משהו. האוכל עשיר יותר, השיחה חשובה יותר, אבל אני רציתי בחזרה לשולחן של הילדים.

כל הקולגות החדשים שלי הביעו את אמונם המלא ביכולותיי במילים: "למדת פעם משהו מתחום השיווק? עסקים? ניהול? לא? הממ", מה שהשרה עלי בטחון עצום ורצון להטביע את עצמי באסלה. אחר כך הצטרפתי לישיבה ושתקתי שתיקה אסטרטגית. בחנתי את החדר ואלו הממצאים שהעליתי:
- גברת כבר לא כל כך צעירה, אבל נמרצת ודאווינרית.
- בחור בלתי נאה, אבל חביב, אינטילגנטי ומיומן מאד חברתית.
- גברת זקנה שהסתכלה בי במרירות כאילו גנבתי לה את הגרביונים האחרונים בחנות.
- הנושא הוא פיתוח קורסים באסטרטגיה. אין לי שום מושג על מה הם מדברים.
 
הרגשתי שהגיעה שעתי לומר דבר.
"למי הקורסים האלה מוצעים?" שאלתי בזהירות.
הסתבר שבין היתר, לאנשים מאותו מסלול כמוני.
"אם ככה, האנשים מהמסלול שלי לא יבינו על מה אתם מדברים", הזהרתי.
נהיה שקט.
החוורתי.
התנצלתי.
הבחור התעשת. "לא, זה מצויין!" הוא הכריז באושר, והאנרגטית הצטרפה. "יופי של פרספקטיבה!" צהלו שניהם במקהלה, בעוד הזקנה מסתכלת בהם בגועל ותיעוב.
"טוב", הזדרזה האנרגטית (רידאנדנט), "איך נלמד את אנשי הIT חשבנואות? אולי ניתן להם הרצאה?"
"חייבים לתת להם הרצאה", סיננה הזקנה.
"אולי נבנה להם לומדה אינטראקטיבית באינטרנט? זה הרי תהליך פרקטי, הם יכולים פשוט לתרגל את זה בזמנם החופשי", הצעתי אני.
שוב נהיה שקט.
שוב החוורתי.
שוב הגיעו תשואות.
וכך המשיכה הישיבה. הדיקאן הצטרף, והתשואות רק גברו. השיא היה, כשהדיקאן רצה לסגור קבצים ככה שהם ייפתחו רק במועד מסויים, והתלבט איך להתמודד עם החכמולוגים שפשוט ישנו את התאריך במחשב.
"למה שלא תנעל אותם עם ססמא?" שאלתי, "ותשחרר את הסיסמא בתאריכים הרצויים".
עם כל כמה שהיה לי נעים לשמוע שהם מכריזים עלי כעל הגאון הקבוצתי, לא יכולתי שלא לתהות למה לא לעלות את הקבצים לרשת להורדה, רק בתאריכים הרצויים.
 
או בעברית, לאלו מאיתנו שלא עקבו אחר הטכנולוגיה: נראה כאילו אין להם מושג בטכנולוגיה, ולי יש קצת, אז הם עושים מזה עניין גדול.
 
הדיקאן הכין לי תה ירוק בריח יסמין, והזקנה חיפשה זוית נוחה להרעיל לי אותו. אני שאלתי נפשי למות ולא ידעתי למה.
התגעגעתי לגרג. חשבתי קצת על מליסה, ואפילו אליה התגעגעתי.
לפחות ליד מליסה אין חשש שאני אצא מפגרת.
 
יצאתי משם אומללה מתמיד, כשמבטה של הזקנה מאחל לי הימרחות ספונטאנית על הכביש, והלכתי לאליזבת, חברתי הרשג"דית. ישבתי אצלה ובכיתי לי על מר גורלי, למרות שלא הצלחתי לנסח במילים מהו. למזלי, אליזבת מתעבת את הדיקאן ולכן הסתפקה בכך שהזכרתי את שמו. אבל לא היתה לי סיבה מוחשית לאומללות הכוללת שהרגשתי.
 
התחלתי לנתח את עצמי, כי בזה אני הכי טובה. מה בעצם רע לי כל כך? האם זו העובדה שאשתייך למחלקה בלתי חביבה ובלתי חברותית? האם זו העובדה שאני אמורה לפתח בסמסטר יחיד קורסים לתואר שני שמעולם לא למדתי? האם זה השימוש התכוף של חברי לצוות במונחים שאין לי בהם מושג קלוש וגם אין לי עניין? האם זו העובדה שלא יהיה לי חדר בבניין רדוף רוחות? האומנם אני צריכה להחליט?
 
גם על גבי עבר ערב קשה. מסיבות הנשגבות ממני, הוא מסר לתלמיד את מספר הטלפון שלנו. בעבר ביקשתי ממנו והסברתי לו למה לא למסור את המספר שלנו, אפילו לא להורים, אבל למה שגבי יקשיב לי. מי אני בכלל. אפילו אסטרטגיה אני לא יודעת.
התלמיד, נאמן לתחזיות הגרועות שלי, התקשר אלינו קשור ושוב במשך כל הערב. הטלפון צילצל בלי הפסקה.
וגבי אמר לי - "למדתי".
את הלקח הקטן למדת, אמרתי לו. למדת לא לתת את המספר שלנו לתלמידים. את הלקח היותר חשוב לא נראה לי שלמדת, והוא הלקח שאומר להקשיב לאשתך.
אז למה מבעסת אותך העבודה החדשה? שינה גבי נושא במומחיות.
סיפרתי לו את מר גורלי, וגבי, במקום לרחם עלי כמו שנהוג לעשות, הציע לי פרספקטיבה. למה שלא תסתכלי על עצמך כיועצת לענייני IT. הם יכניסו את נקודת המבט העיסקית. את הרי מאמינה גדולה בעבודת צוות, לא? אז קדימה.
 
למחרת השתרכתי ביאוש למשרדו של גרג. אני לא מבינה מה אני עושה שם, אמרתי לו בקול בוכים. זה גדול עלי. מה הוא חושב, הדיקאן, שבחצי חודש אני אספיק ללמוד חומר של שני תארים? אני בכלל לא רוצה ללמוד את הקקה הזה! כבר גמרתי ללמוד!
מה אני יכול לעשות? שאל גרג באמפתיה.
תוציא אותי משם, שיוועתי אליו ביאוש.
אוקיי, אמר גרג, תני לי לעשות כמה טלפונים.
מה?! הזדעזעתי, לא, רגע. חכה. יש לי היום שיחה עם ג'ון, הממונה הישיר. בוא נחכה עד שנדע מה אני בדיוק אמורה לעשות.
טוב, אמר גרג. תחליטי מה את רוצה, ואני אתמוך בך בכל דרך שאני יכול.
למה אתה חושב שהדיקאן נתן לי את התפקיד הזה? שאלתי.
אין לי מושג, הבהיר גרג. אני חושב שזה מאד מוזר.
אתה חושב שהוא דלוק עלי? שאלתי בחשש-מה.
לא, מה פתאום, אמר גרג, ואז התחיל לצחוק.
והמשיך.
וזה כבר נהיה מעליב.
הוא כזה שלוך! אמר לי גרג.
אני יודעת שהוא שלוך, רטנתי, לא אמרתי שאני דלוקה עליו, שאלתי אם הוא דלוק עלי.
לא לא, הבטיח לי גרג נאמנה, הוא דלוק על היכולות האינטלקטואליות שלך.
נהדר, אמרתי. עם זה אני יודעת להתמודד.
 
משם מיהרתי לשיחה עם ג'ון, הממונה הישיר שלי מרגע שאני עוברת למחלקת האסטרטגיה. מאותו רגע חיי החלו משתפרים פלאים.
אני לא מצפה ממך ללמד, אמר ג'ון (נהדר, חשבתי לי. יהיה לי מאד קשה ללמד משהו שאני לא יודעת בעצמי)
ואני גם לא מצפה ממך לבדוק מטלות, הוא הבהיר (עוד יותר טוב, חשבתי לי. גם את התשובות למטלות אני לא יודעת)
אני מצפה ממך לתת לי מידע מתחום מערכות המידע, הסביר ג'ון (סבבה. זה תחום שאני יודעת בו דבר או שניים)
וגם שתעזרי לי להתמודד עם אתר הקורס (גם טוב. אתרים יותר קל לסדר מאשר אנשים)
ואם את רוצה להשאר בקמפוס של גרג לצורך מחקר, סבבה, חתם ג'ון.
הדיקאן מספר לכל העולם שאת לא מתחום האסטרטגיה, הוסיף ג'ון, ושכל זוכי הנובל הגדולים זכו בתחום שונה מזה של השכלתם.
אני חושב שהוא מצפה ממך לזכות בנובל.
(השם ירחם, חשבתי לי.)
כמובן, לא השנה, נחפז ג'ון להרגיעני.
(אה, יופי.)
 
ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אלך להכין את הנאום.