בתוך הקנקן

הנה הגיע סוף השבוע והזמן שלי לעדכן את יומני היקר.

(עשרים דולר אמריקאי בשנה זה לא כל כך יקר. בטח לא בשביל שירות הסטיסטיקות והמנויים).

אתמול דיברתי עם מייקל במסנג'ר עד אחרי חצות. אצלו זה עד אחרי אחת, כי בסידני השעון הולך קדימה ואצלנו לא. כעקרון היינו אמורים לדבר על המחקר שהוא ביקש ממני לעשות בשבילו. לסגור פרטים של כסף וזמן ומקום. מהר מאד השיחה עברה לפסים אישיים.

אני לא יודעת איך תמיד מתלקטים סביבי האנשים האלה, שיש להם איכויות מדהימות, אבל הם-עצמם לא מסוגלים להבחין בהן. אולי זה בגלל שאני שונאת שחצנים? בכל אופן, אני נכנסת מיד לתפקיד של להעלות את ההערכה העצמית שלהם, ולשקף להם מה הם שווים, עד שהם יטפסו על בניין האופרה בסידני ויצעקו "אין עלי, אין!!" כשזרועותיהם פשוטות ופניהם לשמיים זרועי כוכבים.

הנה מייקל, בחור עם רגישות של גלאי תנועה בכספת בנקאית, עם צורת דיבור בלתי מאיימת ונוסכת בטחון, בחור שאם הוא היה הולך להיות פסיכולוג, תוך שעתיים היו מקפיצים אותו להיות דוגמה ומופת לכל המטפלים בעולם, והוא אומר לי על עצמו שהוא

dumb senesless guy

ויורד על עצמו שהוא נמוך.

זה נשמע כאילו הוא ניסה לסחוט מחמאות, אבל האמת שזה הגיע אחרי מחמאה שלי, (יותר אבחנה מאשר מחמאה, אם תשאלו אותי) כנסיון להסביר לי למה אני טועה.

אז השתמשתי בדוגמאות ספיציפיות כדי לעגן את הדעה שלי. על זה בדרך כלל אין לאנשים מה להגיד, ולמייקל דווקא היה. כיאה למטפל, הוא הסיט את המוקד אלי. מי שניסה פעם לקבל ממטפל דעה או אמירה אישית, יודע על מה אני מדברת. "אף אחד לא אמר את זה בצורה כל כך ברורה כמוך" אמר מייקל, "אנשים רומזים ואומרים דברים כלליים, אבל את הגדרת את זה בצורה חדה". יופי, אני מזיעה על החוברות של היעוץ בנסיון ללמוד איך לדבר עם מטופל, מנסה להפנים את התפיסה שהמוקד הוא המטופל, ללמוד טכניקות להחזיר את הפוקוס אליו, פסיכולוגים עוברים הכשרה של שנים, והנה מייקל מתנהג כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. לא נראה שהוא יודע כמה זה נדיר.

זה מדהים. המעדומה שאלה אותי בפוסט הקודם אם אני מאלו שקולטים אנשים ישר ממבט ראשון, ובמחשבה לאחור אני חושבת שאני מאלו שקולטים הרבה אבל בעצם לא קולטים כלום.

כשפגשתי את מייקל, חשבתי לי - הנה עוד אוסטרלי שמח וטוב לב, כמו כולם. מסתבר שמייקל הוא בן לאמא אלכוהוליסטית (שהתחילה לשתות כשהוא היה ברחם), פרפקציוניסט, תופס מעצמו דביל גמור ומתעלם כמעט לגמרי מהיכולות שלו.

גרג עשה עלי רושם של טמבל חביב כשפגשתי אותו, ורק אחרי שהתחלתי לעבוד איתו (כשנה אחר כך) גיליתי שהוא בכלל ליגה עולמית של מנהלים.

על קלייר ופיטר - תקצר היריעה. בהתחלה הם נראו נשואים באושר, כרגע נשמע שהמצב בינהם מתוח עד כדי בלתי נסבל. יש לי הרגשה שהם בתחרות מי ימצמץ ראשון, ויגיד שהוא רוצה להיפרד.

גבי אומר שלהרגשתו, רוב האוסטרלים מגיעים מחיי משפחה עקומים כאלה או אחרים. לא משהו ששם את המשפחה שלי בצל, חלילה, אבל הם בסך הכל אנשים פשוטים. לא בדיוק שמים את רגשות הילד וטובתו בראש מעייניהם. "הדור הישן" שכזה. ובכל זאת רובם שמחים וטובי לב. חלק בזכות הבירה, חלק כנראה בגלל הוג'ימייט. כלומר אין מה להתרשם מאוסטרלי שמח וטוב לב עם ילדות מחורבנת - הרבה מהם כאלה.

ואני אומרת, אני צריכה להפסיק להניח הנחות על אנשים. יש בתוכם כל כך הרבה יותר ממה שנראה לעין, גם אם זו עין רגישה כמו שלי.

בעבודה כל העניין עם הדיקאן הפך לבדיחת היום. אחרי שהוא פינה בשבילי חדר בבניין שלו (וגירש משם איזה מרצה אחת לכלכלה) והציב אותי בצוות הפיתוח של צמרת הפקולטה, שאלתי את גרג איך אני משיגה לפטופ (כי העבודה החדשה תתפרס על שני הקמפוסים), וגרג אמר: "למה שלא תבקשי מהדיקאן? תלכי אליו, תענטזי קצת, ותגידי, 'דיקאן, אני צריכה לפטופ'. אני בטוח שזה ישיג את התוצאה המקווה".

נעצתי בו מבט מקפיא.

"כדאי שתיזהר", הצעתי. "אני עוד עלולה להגיד לו שאני צריכה את מקום החניה שלך".

אני כבר כמעט שבוע על גלוטן, ושונאת את החיים. הבטן שלי שונאת אותי בחזרה. בהתחלה התייחסתי אל זה כאל הזדמנות לאכול את כל מה שנמנע ממני עד כה, אבל מסתבר שלא כל כך חסר לי בצק. ועל פאסטה אף פעם לא השתגעתי. לא הצלחתי אפילו לגמור מאפין שוקולד. אני אנסה משהו דמוי בורקס מחר, אבל מסתבר שהאיסור על דברי חלב היה משמעותית יותר בעייתי מאשר הגלוטן.

בסוף השבוע הבא אמורה להיות הבדיקה, ואחריה אני אוכל לחזור לדיאטה המגבילה שלי ולהרגיש כאחד האדם. הבלוג של ספוטניק מכניס אותי לפרופורציות בכל מה שקשור לסבל, (וגם במה שקשור ליכולות כתיבה) אבל העובדה שמישהו אחר מרגיש יותר גרוע, לא גורמת לי להרגיש יותר טוב.

ואחרי הבדיקה המרוששת-כלכלית הזו, מסתיים חגיגית החוזה שלי עם גרג, ואני עוברת אל השולחן של הגדולים.