פוסט מהבטן

אחרי שהתבעסתי מעצם היותי פדלאה, עשיתי את הדבר הכי בריא לעשות והוא - מנוי לחדר כושר.

יותר טוב מזה, מנוי משפחתי לחדר הכושר האוניברסיטאי.

המנוי, בעלות של שבעה וחצי דולר לשבוע, מקנה לי ולמשפחתי העניפה גישה חופשית (בהתאם לשעות הפתיחה) אל חדר הכושר, שיעורי ההתעמלות והבריכה הממוקמים כולם בנינוחות בקמפוס הצפוני.

בימים אלו, אני כמובן ממוקמת בקמפוס הדרומי.

לפיכך, גבי עוצר בבריכה בדרכו חזרה מהעבודה, עושה כמה בריכות (או אולי מוטב להשתמש במילה "שלוליות") ומניף כמה משקולות כשהוא מתבעס משריריהם של סובביו.

אני כמובן לא מטריחה את עצמי עד שם, ולכן חזרתי לרקוד. אחת הבנות ואני נפגשות בביתה, הממוקם בצד הדרומי, פעמיים-שלוש בשבוע, ומפזזות. אין כמו ריקודי בטן בקיץ קווינסלנדי לח, יתושי וללא מזגן כדי להרגיש קולוניאליסטית אמיתית.

היום זכיתי להפגש עם הרופא, ולשמוע את תוצאות בדיקת הבטן שלי. נחשו מה? הכל תקין! יותר מזה. הבטן שלי נראית כל-כך תקינה בבדיקות, שספרי הלימוד נראים חולים לעומתה. מדהים! ועדיין, משמוצאת פיסת גלוטן או לקטוז את דרכה אלי לבטן, מתמלאת אני תחושת זוועה ורצון עז לעבור מן העולם.

את ההסבר לתופעה המשונה הזו נתן הרופא במילים:

"זו אכן תעלומה".

מה שמוכיח שבית הספר לרפואה מלמד לא רק לרפא, אלא גם לייצר קלישאות.

היתה לי פאדיחה עצומה עם מליסה.

התכוונתי לכתוב כאן את סיפור המעשה, אבל אני מתביישת מדי.

זו היתה פליטת פה שבאה מהבטן, אבל מליסה לקחה את זה ברוח טובה למזלי. כנראה שמייקל צודק והיא לגמרי לא ערה ליחסי אליה.

גבי חטף בוקס לבטן. כנראה שבית הספר שלו לא יחדש איתו חוזה.

כל המורים האחרים המומים. "איך הם מוותרים ככה על מורה כל כך משקיען?" שואלים המורים, ואני אומרת - באמת איך. הנהלת בית הספר טוענת שיש להם עודף מורים.

שום דבר עוד לא סופי, ואנחנו מנסים לשמור על גישה חיובית. אולי זה ייאפשר לגבי למצוא עבודה בבית ספר שהנסיעה אליו לא אורכת חצי שעה, אלא עשר דקות.

מה שייתן לו יותר זמן ללכת לחדר כושר.

פחחחח.

חשבתי לשתף אתכם בעובדה שיש בבטן העיירה רחוב ושמו -

Blackbutt.