הנה חזרתי

אני מתנצלת בפני כל מי ששלח לי אימייל לשאול אם אני בחיים, ולא עניתי, וגם סליחה לכל מי שלא עניתי לתגובתו לפוסט הקודם.

קודם לא היה לי חשק לכתוב, אחר כך קרס לי מהחשב ולא היה לי חשק לכלום, ואז התחילו הכנסים והעבודה הציפה לי את החיים. קודם בהכנות לכנס, אחר בכנס ואחרי זה במאמרים לכנס הבא.

בשבוע הבא יוצאים לחופש. עלק.

כנראה זה מה שממכר בוורקוהוליזם - עסוקים מכדי לשים לב אם מרגישים טוב או לא.

אז מה היה לנו? עכשיו כבר קשה לי לזכור.

הייתי בכנס אחד בעיירה ליד, וביליתי את רוב הזמן עם מייקל ואשתו. הם התארחו אצלנו בסופשבוע. כנראה שמייקל ואני דומים משחשבנו, כי גם בני הזוג שלנו, גבי וואלרי, התיידדו מאד תוך זמן קצר, מה שהשאיר לנו שפע של זמן לעבור על המאמר שלנו בלי ייסורי מצפון על בני זוגנו המשועממים.

אחר כך הייתי בכנס במלבורן. מלבורן מתוקה, ומציעה מגוון ושפע, אבל עדיין אני אוהבת את העיירה יותר. פגשתי כמה מחברי הישראלים, וישבנו לרכל על ימים עברו תוך כדי תקיעת פלאפל וקבב כבש אלוהי.

עברנו סוף סוף לבניין בית המשפט, וכרצוי החדר שלי קטן, חמים ונעים.

אבל במקביל אני אמורה לעבוד בבניינו של הדיקאן, עם צוותו הסנובי.

ובשבוע הבא יוצאים לחופש. הקיץ כבר בשיאו והמזגן נכנס לשימוש.

גבי סיים את עבודתו בבית הספר התיכון. הצוות נפרד ממנו בדמעות שליש והבטחה כנה שאילו היה להם תקן, הוא היה נשאר.

לא קיבלתי את המלגה לדוקטורט. לא כל כך אכפת לי, לא היה שווה לי להתפטר מהעבודה בשבילה. זה לא מאד נעים לאגו, אבל לא באמת משנה.

והיום בערב - ארוחה אצל ויקי הפיליפינית, אליה מזומנים גם הנין הבורמזית, אשווה ההודי ואנחנו, ייצרני החומוס.

אני אלך לנזול לי בחום.